כששוב נשמעות אזעקות צבע אדום, כששוב מטחי רקטות כבדים על הדרום, כששוב תגובה צבאית ומיד איומים מצד האויב, כששוב ניסיון להסדרה ומיד שוב הסלמה, כששוב ברור לכולם שאחרי הכול השקט הזה עוד יופר – ברור שמוכרחים לעשות סדר ביחסים. בינינו ובין כל העולם.
ניסינו הכול ברמה המדינית והביטחונית. ניסינו גם להתפייס וגם להפגין שרירים, גם ללחוץ יד וגם להכות חזק. והתוצאה? כמעט ארבע מאות שיגורים ביממה, אש בלי הפסקה, שמתפשטת לעוד ועוד ישובים. גם אם היינו שוקלים לעזוב כבר הכול ולברוח לקצה השני של העולם, אש נוספת משתוללת שם, אש אנטישמית מחניקה, שלא נותנת לנשום.
הפסקת האש תקרה רק כשנביא לשינוי משמעותי ביחס העוין של שכנינו בגבולות ושל שונאינו באומות העולם. בתת-המודע האויבים שלנו מאומות העולם מרגישים שעם ישראל מחויב למלא תפקיד מרכזי בגוף החברה האנושית.
"ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים", נכתב בספר הזוהר. "וכמו שאיברי הגוף לא יוכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל".
ישראל היא צומת מרכזי בעולם המקושר, ותפקידו בגוף האנושות להביא לאחדות בין בני האדם, בין העמים, בין כל חלקי המערכת האינטגרלית. לספק חמצן לגוף כולו – כוח הנובע מחיבור בין כל חלקיו המנוגדים של עם ישראל. להיות "אור לגויים".
קל יותר לשנות עכשיו, כל עוד ידינו לא כבולות. לכן עלינו לפקוח את עינינו ולזהות את הסכנה שבפתח. והדרך לנטרל את העוינות המתגברת היא פשוט למלא את תפקידנו ברשת הקשרים. להתאחד.
עם ישראל מוכרח להתלכד יפה מבפנים ולהתחבר כאיש אחד בלב אחד. כוח האחדות בינינו היום הוא הדוגמה לעולם רוחני מחר. נטייה דקה לעבר איחוד הלבבות תעורר מעמקי הטבע שפע כוחות חיובים שיאחו את רשת הקשר האנושית. לזה העולם מצפה מאיתנו בתוך תוכו; בזה בלבד, כפי שכותב ספר הזוהר, נבטיח לנו ולעולם עתיד יפה וטוב.
בתקווה לשמיים בהירים.