אין עתיד, אין ביטחון

יש שתי הבחנות מובהקות בתקופת החיים הנוכחית: חוסר ביטחון שאופף כמו ערפל את ביצת העולם ומתעבה מיום ליום, ושנאה לזולת שגואה ועולה מתוכנו כמו מי-הביוב ומציפה את האנושות. שתי ההבחנות כרוכות זו בזו.

חוסר הביטחון הוא תגובה לאובדן אחיזה בעתיד. בין אם זו קורונה שמקיפה ומתקיפה אותנו במשחק פרה עיוורת מתיש, או הצפות ושריפות שמשאירות המונים מאיתנו לעמוד חסרי בית, או הגירה המונית במספרים שמחוללים תמורות דמוגרפיות בין-לילה, או משברים כלכליים שמלווים בנאמנות את כל השאר – התוצאה היא שכלל החברה מאבד אחיזה בעתיד ולו הקרוב ביותר. מה יהיה מחר בבוקר? ספק אם מישהו יודע לענות על כך בביטחון.

חוסר ביטחון כזה הוא המכה הגדולה ביותר שיכול לספוג כל אדם. אנחנו יכולים לגור בג'ונגל עם חתיכת עור סביב המותניים, או לגור בגורד שחקים עטויים חליפה תפורה לפי מידה, או לעמוד בכל נקודה על המנעד ביניהם, לא חשוב, תחושת הביטחון היא הצורך הבסיסי ביותר של האדם.

החומר האנושי ממנו אנחנו קרוצים הוא יצר, רצון. התוכנה שלפיה פועל אותו רצון היא קבלה, תכונה של שאיבה או ספיחה – קליטה פנימה לטובת עצמנו. כך שאנחנו מוכרחים להרגיש ביטחון, שיהיה לנו מאיפה לקבל מחר, מאין להשיג סיפוק, מילוי, ולפיכך כל מערכת שבנינו אי-פעם – מערכות דת ואמונה, מערכות חוק, חברה ומדינה – לא נועדו אלא למלא את הצורך הזה: הרגשת ביטחון בקרן השפע. חיזוק נפשי בעולם לא צפוי.

לכן החברה האנושית, שמאבדת ביטחון מיום ליום, מרגישה את עצמה יותר ויותר כמו ילד שנשכח בתוך אולם: עומד ובוכה, לא יודע לאן לזוז – "לאן נעלמו כולם?!".

חוסר האונים הזה הוא זה שירים לנו את העיניים מהמערכות המלאכותיות שבינינו ויגרום לנו להתחיל לחפש ביטחון בכוחות הלא מוכרים לנו עד כה, ששולטים בנו, מניעים אותנו; שאנחנו תלויים בהם ולא מבינים אותם ולא יודעים עליהם כלום.

אבל בינתיים, עד שנרים את העיניים, אנחנו תלויים בין ארץ לשמיים. הביטחון המוכר נגמר, וביטחון ממקור גבוה יותר עדיין אין. וכאן יש לנו בעיה גדולה ומסוכנת מאוד. כי חוסר ההתמצאות במציאות גורם לנו להיכנס ללחץ ובהלה, וכשאנחנו מחפשים נואשות אחיזה בעולם המושגים המוכר לרצון לקבל, אנחנו מוצאים את המפלט היחיד עבורו: לייצב שונא מולו.

מכאן נובעת השנאה המתפשטת. כי אם אני מייצב לפניי שונא – כבר אני מרגיש את עצמי מכוון למשהו, עומד עם שתי רגליים על הקרקע. אני מרגיש בעל כוח והביטחון חוזר לחיי.

מכאן מובנת המשוואה: ככל שיגבר חוסר הביטחון, כך תתעצם השנאה – בין אדם לאדם, בין קבוצות אנשים, בין מדינות. ולא כדאי לחשוב לאן זה עלול להידרדר.

התקווה היחידה שלנו היא לראות מה קורה לנו, להבין מה פועל בנו, ולהתרומם ממש בכוח, בהתגברות מעל השנאה, לפני שניקבר תחתיה. במילים אחרות: קרש ההצלה שלנו הוא התנגדות במודע לשנאה בינינו, ואימוץ הרגל של מחשבה על קרבה ושייכות זה לזה. על הדרך נלמד מהמשחק הזה באהבת הזולת על הטבע שבו אנחנו חיים, על הכוחות שמנהלים את העולם, ונבין לאן הם מפתחים אותנו. כלומר, יתגלה לנו העתיד, יהיה לנו ביטחון.