לפני שלושים שנה כשגרתי בבני-ברק, הלכתי יום אחד עם אשתי ברחוב. בדרך ראינו ילדה קטנה עומדת לבדה ברמזור חסרת-אונים. פתאום אשתי עזבה אותי, לקחה את הילדה יד ביד והעבירה אותה את הכביש. כשחזרה שאלתי אותה מופתע: "מה, את מכירה אותה?"; "לא מכירה", ענתה, "אבל הייתי רוצה שככה יתייחסו גם לבנות שלי"
הדוגמה הזאת נחרטה לי בזיכרון היטב. ההבנה הפשוטה שאם נתחיל להתייחס טוב זה לזה, כולנו רק נרוויח. אז למה זה לא קורה? האגו הצר של כל אחד ואחד מאיתנו לא מאפשר לנו לפסוע צעד אחד כלפי האחר. אני לא מסוגל לחייך לשכן, אני לא מסוגל להתייחס בסבלנות לנהג שלידי בכביש, אני לא מסוגל לדאוג לילד אחר כאילו הוא הילד שלי.
למרות האגו, אנחנו יכולים להתחיל ליצור לנו סביבה בעלת ערכים אחרים. להגיע להסכמה חברתית שכדאי לנו להתייחס טוב זה לזה, כי רק כך נוכל לחיות ולגדל ילדים באווירה יותר נעימה ובטוחה. אז נהיה יותר רגועים כשהילדים שלנו יוצאים לרחוב או לבלות, נהיה שלווים בכבישים ונפסיק להרגיש שחיינו הם כמו שדה-קרב.
זה אפשרי וזה תלוי בנו. בואו ניצור יחד אווירה קצת יותר חמה וקרובה בינינו. אנחנו לא חיות, אנחנו בני אדם.