כשבגרתי ויצאתי מבית אבא ואימא, התחתנתי, הקמתי משפחה ועליתי מרוסיה לישראל. גם הוריי עלו ארצה, אך לאחר מספר שנים היגרו לקנדה ולכן התראינו לעיתים נדירות.
כשהייתי טס לטורונטו ומגיע לביקור בביתם, הייתי בא בכוונה תחילה רעב מאוד. ידעתי שאימא תרצה לבטא את כל אהבתה והגעגועים שלה באוכל שתכין מראש – תערוך לפניי שולחן, תגיש לי אחד-אחד את כל המאכלים הטעימים שהייתה מכינה לי כשהייתי ילד.
ואכן כך היה. בכל ביקור אצל אימא הייתי אוכל ואוכל, ומספר לה בפה מלא כמה האוכל טעים, ואיך עשיתי את כל הדרך הארוכה מישראל לקנדה רק בשביל ליהנות ממנו. ידעתי שהיא משתוקקת לשמוע את המילים האלה, הרגשתי שהתיאבון שלי לאוכל שלה ימלא אותה בתענוג.
כל החיים שלנו נסבים סביב יחסים – לא באופן שבו הם מתנהלים בפועל, שהאחד מקבל והשני נותן – אלא כאשר שני הצדדים מתכוונים לנתינה. אימא רוצה להעביר לי תענוג ואני רוצה להעביר לה תענוג. היא מעבירה לי תענוג בפעולת הנתינה, ואני מעביר לה תענוג בפעולת הקבלה שלי – כאשר לא הפעולה עצמה חשובה בינינו, אלא העיקר זו הכוונה של שנינו: מה אנחנו רוצים להביע בזה?
אותם יחסים הדדיים מתרחשים בינינו, הנבראים, לבורא, ה"שכינה". השכינה היא כמו אֵם שופעת טוב ואהבה למלא את העולם בתענוג, והאדם הפוך לה, כמו שכתוב עליו "יצר לב האדם רע מנעוריו". הוא רק רוצה לקבל יותר ויותר, ולכן גם רוב הזמן סובל, אז מה הוא יכול כבר לתת לה?
דבר אחד האדם יכול להעניק חזרה לשכינה: להכיר שהיא זו שנותנת לפניו הכול, להרגיש איך מתוך כיסופים גדולים ליהנות לו היא פועלת למענו, ולהשתדל לקבל את המציאות בהודיה, בכוונה לתת לבורא נחת רוח. בהשתוות הכוונות מתחילים ליהנות מהחיים.
✅ רוצים להעמיק? צפו חינם בסדרת הסרטונים על מסע לעולם הפנימי