הרצח הטרגי באזור התעשייה ברקן, שבו נרצחו קים לבנגרונד-יחזקאל וזיו חג'בי, לא הותיר לנו אלא לחבק את הצער. לחבק את הילדים האבודים, את ההורים השבורים, את האחים הכואבים
תמונה: שאטרסטוק
לצד הצער והכאב החלום נגוז. בועת הדו-קיום בין יהודים לערבים התנפצה לרסיסים, אשליית החיים מתוך כבוד הדדי ושיתוף פעולה התפוצצה לכולנו בפנים. אבל האם מלכתחילה היה בינינו דו-קיום?
דו-קיום של ממש יתרחש רק כשעם ישראל יהיה מאוחד. הפכנו לעַם מאז כינס אברהם אבינו את נציגי שבעים אומות עולם, שחיו כחמולות בבבל העתיקה לפני כ-4,000 שנה. על אף שהיינו זרים ושונים איש מרעהו העדפנו לשמר את המאחד על פני המפריד, כיסינו באהבה על כל הפשעים.
המאמצים להתקשר מעל כל הניגודים עוררו בינינו כוח חיובי, עוצמתי ומחבר שטמון ביסוד הטבע. בזכות גילוי הכוח הזה בלבד צמחנו להיות עם שחי באחדות ובערבות הדדית. כמו שכותב הרב קוק: "בישראל שורה סוד האחדות של העולם".
אלא שאז התמוטט בניין האחדות והאהבה, ונפרדנו לאלפיים שנות גלות. רק כשנעורר מחדש את הכוח המחבר שטמון בינינו, נתרומם מעל לטבע האגואיסטי ונוכל לחיות בהדדיות. בתוכנו, עם שכנינו ועם כל אומות העולם.
עד שנתקן את האגו האנושי, אפשר לסכם את הדיבורים על חיים באחווה ובדו-קיום בשאיפה תמימה ולא יותר. דו-קיום וחיבור בין בני אדם דורש כוח להתעלות מעל האגו הגובר, ולא פתרון קסם זמני של עבודה משותפת. אחרת עולם כמנהגו נוהג, והאגואיזם, טבע האדם השלילי, מושל בו. מוליך שולל את האדם לפעול נגד הזולת.
האגואיזם האנושי רק ילך ויתפתח ויסכסך בינינו. זו התפתחותנו הטבעית. אם לא נאזן את האגו עם הכוח החיובי, הוא יוביל אותנו באכזריות אל יעדו המר והנמהר. הרצח המחריד בברקן הוא רק דוגמה נוספת להתפרצות האגו. למרבה הצער זה גם לא המקרה האחרון.
מה שבטוח, אזור התעשייה ברקן כבר לא יוכר כסמל לחיי שיתוף ושלום בתוך הכאוס של יהודה ושומרון. אם נתאחד בינינו, נהיה סמל למדינה של שלום בתוך הכאוס העולמי. אז לא רק שנחיה בדו-קיום, אלא ברב-קיום גלובלי. נרגיש את עצמנו כעם אחד מלוכד, ונאיר כמגדלור לעולם, נהיה "אור לגויים".