אם פעם היינו אומרים לילדים שלנו, "תיזהרו שם בחוץ, אל תדברו עם אנשים זרים, אל תלכו דרך סמטאות צדדיות", היום הם יושבים בבית מול המסך, וכל הסכנות מונחות אצלם בכף היד.
בשבוע שעבר צוין השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת, ובמקום לחתום אותו באנחת רווחה, נחשפנו ל"אתגר הקפיצה" החדש והמסוכן שהופץ ברשת החברתית "טיק-טוק". לא ראיתם? עומדים שלושה בני נוער בשורה וקופצים בבת אחת. בעת שרגלי המשתתף האמצעי נמצאות באוויר, השניים האחרים מנסים להכשילו במטרה להפילו לקרקע. התוצאה במקרה הרע: איבוד שיווי משקל ונפילה לאחור. במקרה הגרוע: חבלת ראש קשה ופרכוסים.
העובדות המדאיגות וריבוי הילדים שנפגעו מעידים שהאנושות ככלל אינה מסוגלת לנהל את עצמה. צרפו לכך מקרים רבים של הטרדות ילדים לצד חרמות ונידוי ברשתות החברתיות, ותסכימו מיד שאנחנו בבעיה קשה.
זה באמת פלא. על פניו הכול בידיים שלנו, ועם זאת אנחנו לא מסוגלים להכניס סדר בדברים והם משתלטים עלינו במקום שאנחנו נשתלט עליהם. איך ייתכן? איך אנחנו לא לוחצים על הכפתור האדום, מנתקים את המכשירים ומפסיקים את הדברים האיומים שהילדים שלנו סובלים מהם?
הרי בכוחנו להגביל את האינטרנט, לחסום אותו מכל פרסום שחור.
ביכולתנו לדרוש להעמיד מעל הרשתות ארגונים בינלאומיים שישגיחו, שיקבעו מה לסגור ומה לפתוח, שיפקחו מה מותר ומה אסור. ולא רק כשזה מגיע לשאלת הפורנו והאלימות הקשה, אלא על כל דבר וחצי דבר שיש בו נגיעה של השמצה, ועל כל דיבור שיש בו נימה של זלזול ולשון הרע.
היינו יכולים לחנך את הילדים, וגם אותנו כמובן, כך שנפנים שהרשת לא מוכנה לסבול יחסים כאלו. יתרה מזאת, אם היינו רוצים, היינו יכולים לחולל כאן מהפכה של ממש: להבהיר בקול רם וברור שרק ביחסים טובים בינינו תלוי העתיד הטוב שלנו ושל ילדינו. מסתבר כי עיקר הפניות והתלונות על פגעי המרשתת בא מצד הורים מודאגים. לכן הפנייה היא אליהם. הורים, קחו את שארית הדאגה שבכם, התאגדו ויחד נפצו את ההסכמה החברתית שהכול מותר. מחר זה עלול להיות מחמל נפשכם.