לריאיון עבודה במשרד משאבי אנוש בחברת הייטק קטנה בתל אביב מגיע איש תמיכה טכנית. המנהלת נכנסת, שתי כוסות קפה ביד, מעיינת בקורות חייו, קולטת שהוא גר בשטחים, מעבר לקו הירוק.
הוא לא נראה דתי, אולי מסורתי, היא לא יודעת מהן דעותיו הפוליטיות, אבל לפי מקום מגוריו הוא לא יכול להיות אחר אלא ימני. מרגע זה היא מתחילה לדבר איתו על פלורליזם ודמוקרטיה, מנסה להסביר שאצלם בחברה "כולם כמו משפחה". הוא מבין את המשמעות, הוא לא התקבל לעבודה. הוא קם והולך, היא נושמת לרווחה.
האם אפשר לקרב בין אנשים משני קטבים בחברה? בין שמאלנים לימנים? בין דתיים לחילוניים? בין אנשי המרכז לתושבי הפריפריה? אני חושב שלא, לא בישראל. אומנם הפערים האלה קיימים בכל אומות העולם, אבל בחברה הישראלית, הגישור ביניהם חסר סיכוי. יהיו אשר יהיו עמדותינו, אנחנו עומדים עליהן בעיקשות איומה. "עם קשה עורף" אנחנו, כך שהפילוג בינינו לא יתמתן באופן טבעי עם הזמן, אלא ילך ויתגבר. רואים את המגמה הזאת בממשלה, רואים אותה ברחוב, רואים אותה בתקשורת ובכל מקום.
בעבר נפגשתי עם אלפי אנשים, קיצוניים ומתונים, כדי לדבר איתם על הצורך באיחוד העם. תמיד ללא תוצאות. כאילו אדם נולד עם חותמת מוטבעת של נטיית דעותיו, וזהו, הוא לא יוכל להסכים עם הצד השני אף פעם.
איך מלכתחילה הגענו להידבק זה בזה, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, ולהקים מדינה משותפת? רק לחץ חיצוני דחף אותנו למצב הזה. שנאת העולם כלפי אבותינו חייבה אותם לחפש מקום מקלט שבו ירגישו יותר נוח ובטוח. למרות שידעו שיצטרכו לשלם על כך במחיר קיום משותף.
עמוק בפנים חבויה בכולנו תחושת שותפות פנימית שלא תלויה בגורם חיצוני, אלא שאנחנו לא מודעים לה, לא רוצים להודות שהיא קיימת, לא מעוניינים לדבר עליה. האופי הישראלי הוא כזה, לא משנה מוצאו ודעותיו: מסתתר מאחורי חזות של "לא אכפת לי". ובתוכנו? כאב גדול. זה קורע אותנו. אכפת לנו מאוד-מאוד, ולכן אנחנו דואגים כל כך להגיד שלא אכפת לנו.
במצבים קשים, כמו במלחמה למשל, כאשר אנחנו צריכים זה את זה לזמן קצר, אנחנו נותנים לתחושת השותפות הפנימית לפרוץ החוצה. אבל מיד כשחולף האיום וחוזרים לשגרה, אנחנו חוזרים לצפצף זה על זה, לשחק כאילו כלום לא קרה.
ומתי, מתי כבר ניתן לתחושת השותפות בינינו לפרוץ, ולא נשים לה סכר? מתי ניתן לזכרון הגלגולים שעברנו יחד, מתחברים ונפרדים, אוהבים ונשברים, לצוף אל פני השטח? כנראה רק כשנגיע למצבים גרועים מאוד, כאשר כל אחד ישנא את השני בלהט שלא יוכל לשאת את נוכחותו ועצם קיומו. אז, במקביל לגילוי היחס האיום, נבין כמה אנחנו זקוקים לגלות אהבה זה לזה, ועם זה ינבע מאיתנו ידע קדום, איך לחבר בין ההפכים.
לא שנגיע ליחסי הסכמה יפים והקיטוב ייעלם. הוא לא ייעלם, תמיד יהיו בינינו פערים והבדלים. אבל באמצע, ביניהם, נשכיל להשתמש גם בזה וגם בזה. כמו שפועל כוח הטבע – מבוקר וערב הוא טווה יום, ממלחמות יוצר שלמות של שלום. נדע לחבר אז שנאה ואהבה – לשנוא עד אהבה, לאהוב עד שנאה; העיקר שנהיה יחד.
רוצים להעמיק? צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"