מספרים כי שנים ספורות לפני חורבן הבית ערך עשיר אחד סעודה מפוארת לכל חבריו בירושלים הבירה. הוא שלח את משרתו להזמין אישית את חברו האהוב, קמצא, אך משרתו הזמין בטעות את בר-קמצא, אדם אחר אשר היה שנוא מאוד על העשיר. בר-קמצא, שהתפלא על ההזמנה, הניח כי העשיר מעוניין להתפייס עמו, ולכן מחל על כבודו והגיע לאירוע. כאשר בירך בעל הבית את אורחיו, הופתע לראות את בר-קמצא. הוא צעק עליו בפני כולם וציווה עליו לצאת מיד.
בר-קמצא החוויר מרוב בושה, ובקול רועד ומתחנן ענה: "כנראה שבטעות הוזמנתי, אך מאחר שאני כאן, הרשה לי לסעוד עם כולם ואשלם לך על כך". "צא מכאן!" התפרץ בעל הבית, בעודו מגרש את בר-קמצא בכוח מן הבית. יותר משנפגע בר-קמצא מן העשיר, הוא נעלב מכך שאיש מן האורחים לא נחלץ להגן על כבודו. מלא חֵמה הוא החליט לנקום בכולם וסיפר לקיסר הרומאי ששלט אז בישראל, כי היהודים מורדים בו. הקיסר זעם על כך מאוד, ושלח חיילים רבים ששרפו את בית המקדש והחריבו את כל ירושלים.
המשל המפורסם על קמצא ובר-קמצא סימל לאורך הדורות את שנאת החינם שהחלה מבית, והובילה להידרדרות חברתית ולאובדן ערכים רוחניים עד לחורבן בית המקדש. אין אקטואלי ממנו לימינו. האם פלגנות ושבטיות קיצונית כתוצאה משנאת חינם, הם דבר שעבר זמנו? האם סכסוכים, מחלוקות, ספינים תקשורתיים ומניפולציות חלפו מן העולם? האם ישנה יממה אחת שלא נשמעות בה מילים חדות ועוקצניות, הננעצות כחץ בלבם של אחרים? המשך לקרוא >>
כיצד פועלת מערכת הטבע על האנושות בתקופות שונות בשנה, מדוע בין המצרים נחשבת לתקופה המיועדת לפורענות והאם ניתן להפוך זמנים רעים לטובים? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי ויעל לשד-הראל
סיפור ידוע על רבי עקיבא ושלושת חבריו שעלו יחד לירושלים הבירה. כשהגיעו לעת ערב אל הר הבית, נגלה לעיניהם מחזה קורע לב – בית המקדש עמד שומם וחרב. כאשר התקרבו אל מקום קודש הקודשים, נדהמו לראות שועל בורח מבין ההריסות. השלושה הצטערו עד מאוד ופרצו בבכי מר, אך רבי עקיבא החל לצחוק. "מדוע אתה צוחק?" שאלו החברים. "ומדוע אתם בוכים?" שאל רבי עקיבא.
"ואיך לא נבכה, הרי בית מקדשנו חרב?", צחק רבי עקיבא וענה: "כל עוד הוגשמה נבואת הגלות, ומקום החורבן והשבר נגלה, תתקיים גם נבואת הגאולה. כעת בטוח אני כי התקומה בפתח, ובקרוב ייבנה בית המקדש השלישי". הצער שאחז בשלושה התחלף בשמחה, ופה אחד אמרו: "עקיבא, ניחמת אותנו!". המשך לקרוא >>
מעולם לא חווינו תשעה באב כה מתוח. הלך הרוח מצביע על תבוסה ישראלית, רצף המאורעות סביב הר הבית מגלה עד כמה איננו מאוחדים, וכל עיסוקנו הוא במציאת אשמים למצב.
אנחנו די בטוחים בעצמנו שהכול יסתיים בטוב, אולם אם נמשיך להפגין רברבנות וגאווה, אנו עלולים לאבד הכול, בן רגע. המשך >>
התוכנית המדוברת היא למעשה הסיפור ההיסטורי של עם ישראל. לאורך כל המסע עובר העם ארבע גלויות וארבע גאולות (בהתאם למבנה שם י-ה-ו-ה). לפי ההגדרה של גדולי ישראל, "גלות היא פיזור האומה – שאין התאחדות כלל. וגאולה היא ההפך, כשיש קיבוץ והתאחדות בין אלה שהיו פזורים ומפורדים" (3).
כל גלות מסמלת שלב חדש של התפתחות אגואיסטית בקרב עם ישראל, שמעצבת בכל פעם מחדש את פני ההיסטוריה. ההתפרצות הראשונה שהובילה לפירוד התרחשה בתקופתו של אברהם אבינו, לפני כ-3,500 שנה בבבל העתיקה. האגו שדחף את הבבלים להתפתח, גרם להם להיות מרוכזים בעצמם והפריד ביניהם. הבבלים החלו לחשוב שבכוחם לשלוט בכוחות הטבע המנהלים את העולם. מכוח האגו המופרז הם רצו להגיע מעבר לשמיים, ובנו את מגדל בבל המפורסם כסמל לכך. אז הופיע אברהם והציע להם את אהבת הזולת כשיטה להתעלות מעל האהבה העצמית. לימים נקראה שיטת החיבור שלימד "חכמת הקבלה", והמרכיב המרכזי שבה חיזק את היחסים בין אדם לחברו. המעטים שהתקבצו סביב אברהם, אבי האומה, היו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה, שעם השנים התרחבה לעם ישראל.
ההתפרצות השנייה של האגו התרחשה עם גלות מצרים בתקופתו של משה רבנו. בארץ מצרים מתגלה לישראל שליטת האגו ביתר עוז, וכדי להתעלות מעליו נדרשת שיטת תיקון עדכנית. משה כלל את השיטה שגילה אברהם, והצפין אותה ב"ספר הספרים" הקבלי – התורה. "עיקר קיום התורה הוא על ידי האחדות, ועל כן בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה" (4). משה דיבר על ערבות הדדית והוביל את העם אל מעבר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת מתקפת הרהורי השנאה – "הר סיני".
על אף שהקמנו מדינה חזקה ועצמאית, אנו עדיין שבויים בתפיסה גלותית, שרויים בחורבן ומאוימים בכל עת להחריב את כל מה שבנינו, בשל אותה שנאת חינם(צילום: עידו ארז)
האחדות בקרב עם ישראל הביאה הצלחות אדירות לאורך דורות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוג בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה, אז היו מאוגדים שנים-עשר שבטי ישראל תחת שלטון אחד. בשני רגעי השיא קמו שני בתי המקדש – אשר היו תולדה חיצונית לקשר פנימי יותר בינינו, לרצון משותף לאהבה ששכנה בלב העם. האחדות פרחה עד כדי כך שבכל עם ישראל, "מדן עד באר שבע, לא נמצאו תינוק או תינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה" (5). אבל אז התחיל השבר…
עומק השנאה הוא עומק האהבה
שוב פרץ האגו הסורר, לפי אותה התוכנית ממש, אלא שהפעם לא היה מי שידריך את העם איך להתעלות מעליו. תהליך ההידרדרות התחיל, והפילוג הלך והעמיק. החורבן שבלב הוביל לחורבן בית ראשון. "כשקלקלו את המקדש שבתוכם, לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו" (6). אמנם קמנו מהר מן העפר והקמנו מחדש את בית המקדש השני, אך הבקיעים שסדקו את יסודות האומה עם חורבן בית ראשון, התרחבו למכתשים עמוקים, ועם ישראל החל בהדרגה לסגת מדרגתו הרוחנית.
רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אך איש לא שמע בקולו. משנתו הייחודית נשכחה, הכלל "ואהבת לרעך כמוך" איבד כל טעם, ואהבת האחים מעוררת הקנאה ששררה אז בין עשרים וארבעה אלף תלמידיו, התחלפה בשנאת חינם וגרמה למותם. "האומה הנגועה מתה, ואיבריה התפזרו לכל רוח" (7). התפרצות האגו השלישית והגדולה מכולן הובילה את שארית עם ישראל לצאת לגלות האחרונה ולהתפזר בתפוצות תבל.
אלפיים שנה לאחר חורבן בית שני שַבְנו ארצה והקמנו את מדינת ישראל. אין ספק כי את הצעד הראשון וההיסטורי ביצענו בהצלחה לפני שישים ושמונה שנים, אלא שעדיין ניכר חוסר התאמה בין קיומנו הנוכחי על פני אדמת ישראל לבין החוסן הפנימי שלנו כעם ישראל. "אף על פי שהקב"ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתן אותה לנו, עם זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. אבל כל עוד שלא באנו בזה, שום דבר לא השתנה, ואין שום הפרש בין נימוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים" (8).
על אף שהקמנו מדינה חזקה ועצמאית, אנו עדיין שבויים בתפיסה גלותית, שרויים בחורבן ומאוימים בכל עת להחריב את כל מה שבנינו, בשל אותה שנאת חינם. האגו התעצם עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע זה את זה, כי החורבן בימינו מבטא את חוסר הרצון שלנו להתקשר זה לזה.
הצד המואר של החורבן
הדרך היחידה להיחלץ מן המשבר ולזכות בחיים טובים ובטוחים היא לשנות את היחס לחברה – להחליף את השנאה והאהבה העצמית באהבת הזולת. אנחנו חיים במציאות המנוהלת על ידי מערכת הנקראת "הטבע" – ערך השווה בשורשו הרוחני ל"א-לֺהים" (86 בגימטרייה). הטבע היא מערכת ששואפת לאיזון מתמיד ופועלת על פי חוק קבוע ואינו משתנה – חוק האהבה. או במילים יותר מדויקות: "ואהבת לרעך כמוך".
כדי לזכות באושר ובכל טוב עלינו להדק יותר את הקשרים בינינו. מתוכם נעורר כוחות חיוביים שיקרבו אותנו איש לרעהו, ויספקו לנו מקורות של שפע וביטחון. "כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם. ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והייסורים" (9).
בימים אלה ממש, עם סיומה של הגלות האחרונה, אנחנו עומדים לקראת "הגאולה השלמה" והאחרונה. כלומר, עומדים לזכות בחיי אושר וביטחון ובהרגשה נצחית של שלמות. "חורבן הבית היה רק הכנה לבניין השלישי, ואז תהיה גאולה שלמה, שאחריה לא תהיה גלות" (10).
ימי בין המצרים יכולים להיות הימים החגיגיים והשמחים ביותר בלוח השנה העברי. במקום לשבת מכוסים בעפר עד הצוואר ולבכות על מר גורלנו, עלינו למקד את הצער אל חורבן היחסים בינינו ולהתאבל רק על כך. הוויכוחים והקרעים בין הקהילות והמגזרים בחברה הישראלית מוכיחים כי דווקא עכשיו הסיבה לימי האבל האלה היא העניין האקטואלי ביותר בעבורנו. "ואם עתה אין אנו באחדות ויש שנאת חינם, איך יתכן שיבנה בית המקדש?!" (11). הרי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (12).
לכן עלינו להכיר בטבע האגואיסטי שלנו, שמניע אותנו לנהוג באכזריות כלפי הזולת, לראות כיצד הוא מרחיק אותנו זה מזה, ולדרוש להתחבר ולהשלים את הפערים בינינו באהבה. כי בסופו של דבר, "נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות" (13). "ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם" (14).
לנפץ את התפיסה הגלותית
שלושת השבועות שלפנינו, מ-י"ז בתמוז שחל היום, ומציין את בקיעת חומות ירושלים, ועד לשיאם ב-ט' באב, היום שבו חרב בית המקדש, מכונים "ימי בין המצרים". אלה ימי אבל לאומיים על חורבן הבית, על שאיבדנו את אהבת האחים ששררה בינינו ועל היציאה לאלפיים שנות גלות. המקובלים כותבים כי "אחת הסגולות היקרות שאיבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל, היא הרגש הטבעי – אותם חוטי האהבה שהיו מקשרים ומקיימים את האומה הישראלית, שהתנוונו וניתקו מלבנו" ("כתבי בעל הסולם").
בשונה מהשנים הקשות אשר בהן חיינו בניכור בקהילות קטנות בגולה, מורגלים לשבת ברפיון ידיים ולהצטער על מה שנחרב בעבר, היום אנחנו עצמאיים במדינה ריבונית, ולכן לצד קיום מנהגי האבלות חובה עלינו לפעול במרץ ולשמוח על ההזדמנות שניתנה לנו להקים את עצמנו בכוחות עצמנו מהעפר הגשמי ולממש את ייעודנו הרוחני – להיות עם ישראל אחד ומאוחד, ולהקרין את כוח האחדות לעולם כולו.
שרידי אהבה
שני בתי המקדש שחרבו שימשו תחנת ביניים הכרחית, שכל מטרתה היא להכין אותנו לקראת השלב האחרון במסלול, שמכונה בשפה אלגורית "בניית בית המקדש השלישי". בספר הזוהר כתוב שבית המקדש השלישי לא ישמש את ישראל בלבד, כמו שני בתי המקדש הראשונים, אלא הוא יהיה בית מיוחד של חיבור ואהבה לעולם כולו. אפשר להרגיע את פעמוני המשיחיות, לא מדובר על מבנה הבנוי לתפארת, כי אם על אריגה מחודשת של אותם הקשרים הפנימיים שנפרמו במערכות היחסים בינינו. הרס בתי המקדש חשף את השבר החברתי שמפלג את העם – כוח האגו המפריד איש מרעהו עד כדי שנאה תהומית. הדרך לאחות את הקשרים הפגומים היא באמצעות עבודה מתמדת על בניית רשת אחדות ואהבה מעל הפילוג והשנאה, יחסים שאינם נעלמים כלל, כמו שכתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה".
חכמת הקבלה, הנקראת גם חכמת החיבור, טוענת שכאשר אנחנו משתדלים להתקרב איש אל רעהו ולהתחבר זה עם זה, אנחנו מעוררים כוחות חיוביים, מָאור שביכולתו להחזיר למוטב את היחסים השליליים בינינו. הקסם הוא שכל פרט שומר על ייחודיותו, ועם זאת נוצרת רמה חדשה המעצימה את המשותף על פני המפלג, את המחבר על פני כל הבדל.
חכמת הקבלה עוסקת אך ורק בבניית הקשר הנכון בין בני האדם ויצירת יחסים של קִרבה ביניהם. כשמבינים את הנחיצות שלה לימינו, נעלמים כל החששות או ההתנגדויות ל"חכמה העתיקה והמסתורית".
שחזור הקשר: מעצבות לשמחה
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב". במתח העצום והשברירי השורר היום בין המגזרים השונים של החברה הישראלית, ואף בינם לבין עצמם, מוטב שנשכיל "לבלום את עצמנו בשעת מריבה", וחרף האגו שפורץ מכל אחד, נשאף ליישם את המטרה המשותפת שלנו כעם. כלומר, נספק לאנושות ביטחון על רקע המשברים הגוברים, ונעודד שיח משותף שידרבן אותנו להפוך את השונא לאוהב, עד אשר נשוב ליחסים של "ואהבת לרעך כמוך".
הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", כותב: "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת". שיטת החיבור בידינו. כל עוד אנחנו ממשיכים להתבצר איש איש בשבטו ויורים חצי שנאה אל האחים במחנה השני, יש מקום להתאבל. בנקודת המגע הראשונה בינינו, כאשר נטה את היחס שלנו לכיוון החיבור בינינו, ייפסקו הצרות ונתמלא בשמחה, כי המערכה אז תתחלף ממצב של שבירה למצב של בנייה.
מה עוד כתבו המקובלים על י"ז בתמוז?