זרם הפליטים עושה את דרכו אל מחוץ לגבולות אוקראינה. עשרות אלפי אזרחים חוצים בכל שעה עגולה את מעברי הגבול, עם תיקים על הגב, ילדים על הכתפיים, גוררים מזוודות מתגלגלות מאחור.
יש לי תלמידים וחברים רבים בערי אוקראינה, מקייב ועד חרקוב, מאודסה ועד לבוב. אני מקבל מהם דיווחים ועוקב בדאגה אחר מצבם.
הם מספרים לי איך באישון ליל נסו על נפשם בחיפזון. יש מי שנשארו במרתף קר, יש מי שעזבו לכפר סמוך ויש מי שעלו על רכבם, נהגו מערבה במשך שעות ארוכות, דוהרים בין קליעים ורסיסים, בתפילה שהדלק לא יאזל והם יספיקו לברוח.
לפי הערכה של סוכנות הפליטים של האו"ם, כבר מעל 370,000 תושבים אוקראינים ברחו מבתיהם בגלל הלחימה, חצו את הגבול לארצות השכנות, כמו פולין והונגריה, מולדובה ורומניה. האו"ם מזהיר שככל שתימשך המלחמה ניקלע למשבר פליטים עולמי, וכחמישה מיליוני אוקראינים ייאלצו לברוח מבתיהם ולהפוך רשמית לפליטים.
אין לי ספק שבמדינות מערב אירופה, הפליטים יקבלו תמיכה וחיבוק חם. אני גם סבור שבסופו של דבר הם ישובו לבתיהם ולא יהפכו לתושבי קבע בארצות הקולטות. ייתכן שקנדה וארצות נוספות יפתחו בפניהם את שעריהן לעלייה קבועה.
גם ישראל לבטח תפעל כך בהתאם לחוק השבות, ותפתח את זרועותיה לקבל לחיקה את אלפי היהודים. ישראל היא "ארץ הצבי", ארץ רחבת ידיים. יש בה מקום לא רק לאלפי היהודים שעתידים לעלות ארצה ממזרח אירופה, אלא לכל יהודי התפוצות.
בינתיים, איש מהפליטים אינו רעב ללחם, לא גווע ברעב. וגם אם כן, העולם, ובתוכו ישראל, מסייעים הומניטרית וכבר שולחים טונות של ציוד חיוני.
העיקר שנחוץ לכל פליט בודד ולכל משפחה נודדת הוא חיבוק חם מרחוק, הרגשה של תמיכה פנימית. שירגישו שאנחנו עוטפים אותם באהבה, נמצאים איתם בלב ונפש, מתפללים איתם ועליהם כי בכך נרומם את רוחם. אחרי הכול, רוח האחדות תנצח.