כיליד רוסיה, אני מרגיש את הפער העצום בין רוסיה לאוקראינה. אומנם שני העמים שכנים, שייכים כמעט לאותה דת ואמונה, השפה קרובה וההיסטוריה לא רחוקה, אבל דווקא בין שכנים וקרובים תמיד מתגלעים סכסוכים קשים יותר מאשר עם הרחוקים.
אני לא תמים, ומבין שיש הבדלים תהומיים בין העמים, וההבדלים האלה חרותים עמוק בכל צד. עם זאת, אין מה להיבהל מגודל הפירוד, אלא להסתכל לעבר העתיד ולראות שבתיקון היחסים, ההבדלים החדים, הניגודים והשנאה, יהיו הבסיס המוצק המובהק לייסד אהבה, כמו שכתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה". לכן מי שכעת שנוא עליך ביותר, תוכל לאהוב אותו בעתיד ביתר שאת.
העצה העיקרית שאני יכול לתת בשעת מלחמה זו היא להתרומם לנקודת מבטו של הבמאי – במקרה הזה הכוח העליון שרוצה לברר בינינו את היחסים, לעורר אותנו לחיבור לבבי, ומנקודת מבטו לשפוט ולהגיב.
בעיניים של הכוח העליון, האנושות כולה מקושרת בקשר אחד, ואם נבקש לראות את המציאות בדומה לו, בתכונתו מלאת החסדים הטובים, אז נראה ונרגיש כיצד בכל תנועה על הבמה האנושית חסר רק דבר אחד: חיבור בין בני האדם.
הפער בין המצוי לרצוי, בין המפורד למאוחד, כבר יעורר אותנו להעלות תפילה ולבקש שיהיו יחסים חדשים וחיוביים בעולם. זה לא פשוט. השקפה כזו דורשת תרגול, שכן אנחנו מורגלים אחרת, להגיב באופן אגואיסטי. זו התגובה האינטואיטיבית שלנו.
אבל ברקע הלמות תופי המלחמה, אנחנו חייבים להתאמן ולתקן את תפיסת המציאות שלנו בכל שבריר שנייה. לבקש השקפה חדשה על הקרעים המוצגים לעינינו על במת העולם, לדרוש לראות כיצד כל האנושות קשורה במערכת אחת, שאותה מנהל כוח אחד, ולהתברג פנימה בהתאם למגמת החיבור.