תארו לעצמכם את האנושות מתקיימת כמו חבורת חתולים. אוכלים, ישנים, בין לבין קצת מתמתחים; שומרים על השרירים שלא יתנוונו. בעצם כמו שמתקיים כל עולם החי, כמו שמתקיימים גם עולמות הצומח והדומם. כל אחד מהם לוקח מהטבע את מה שהוא צריך לקיומו – לא יותר גם לא פחות – וזהו. חי, נושם, מתקיים.
אם האנושות הייתה מוכנה להתקיים כך, העולם היה נרגע בבת אחת. לא היו שום התפרצויות של הטבע. לא הוריקנים והצפות, לא התפרצויות הרי געש ושרפות. גם לא היו תוקפות אותנו מגפות. בכלל לא היו לנו בעיות קיומיות. כי כל הבעיות שלנו – אנחנו כבר צריכים להתחיל להבין – מגיעות מתוך ניסיון להתמלא בהנאות גופניות מתוך חוסר שביעות רצון אנושית.
אנחנו מנסים למלא את תחושת הריקנות המיוחדת לאדם בבילוי בבתי קפה וקולנוע, בקניות קטנות וגדולות, בצבירת כסף בחשבון, בקבלת מעמד וכבוד ועוד ועוד. אבל מכיוון שזה לא המילוי הנכון, חלק גדול מהחברה כבר חי על נוגדי דיכאון והחיסרון רק הולך וגדל, כמו אדם ששותה מים מלוחים ונעשה רק צמא יותר ויותר כתוצאה מיובש. מה גם שבניסיון הנואש הזה למלא את הבארות, גם ייבשנו את כדור הארץ וכמעט הרגנו אותו.
הצמא המתגבר שלנו הוציא מהטבע את כל המיץ וערער את האיזון שלו, עד שהוא מתפרץ בכל מיני תופעות מגוונות שאותן אנחנו רואים ומרגישים. לכן טוב היה אם היינו מוכנים לעזוב סופסוף את הניסיון העקר הזה. להירגע, להצטמצם לממדנו הטבעיים. להיות כמו חתולים בכל מה שקשור לגוף, לצרוך רק את ההכרחי לנו. כך לא נזיק לטבע, והוא לא יחזיר לנו באותה מטבע.