הסיפורים האלה נכתבו מתוך הקרביים והלב הפועם של עם ישראל – החיילים שלנו. סיפורים על רגעי פחד וסכנה, על רגעי רעות ושמחה, על אחוות לוחמים ואהבת המולדת. עשרה סיפורים אישיים שנשזרים יחד לסיפור המשותף שלנו, מדינת ישראל, ונותנים תקווה שאם נלמד להתאחד בינינו, לסיפור שלנו יהיה סוף שמח
אחים שלי | אלכס מזרחי
אצלנו בשכבה כולם הלכו לקרבי. גם אני. מהר מאוד הבנתי שאין ברירה, בצבא חייבים להתחבר עם האנשים שסביבך. אתה מתעורר איתם בבוקר, ישן איתם בלילה, נמצא איתם בסיורים, באימונים, במארבים. החברים שומרים לך על הגב כל הזמן, אחים לעת צרה.
היינו בגזרה של החרמון, הר דב. יום כיפור, אנחנו ישנים, הכול שקט. פתאום אזעקה! בקשר צועקים: "סיור סיור, איפה אתם? למה אתם לא עונים?!". המ"פ יוצא מיד לכיוונם לראות מה קורה. אחרי דקות של חוסר ודאות הוא צועק בקשר: "הג'יפ עולה באש, אני לא מוצא את החיילים". הייתי בטוח שזו טעות, אבל תוך זמן קצר הבנו שהנורא מכול קרה: בני, עדי ועומר נחטפו.
למחרת החזירו אותנו למוצב. לא הבנתי, איך יכול להיות שנחזור בלעדיהם? שלושת החברים שלי, עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, לא חזרו הביתה. זה הרס אותי.
עדי ואני החלפנו משמרות, אני הייתי אמור להיות שם במקומו. כשנפגשתי עם ההורים שלהם, לא יכולתי לספר את זה לאימא של עדי.
לפעמים אימא שלי שואלת אותי אם היה כדאי לעלות לארץ ולעבור את כל זה. קודם כל אני עונה לה שכן, כדי לשמח אותה. ואחר כך אני מבין שזה ככה באמת, יחד עם כל הכאב. הסכנות והצער המשותף הדביקו אותנו בצבא זה לזה וזהו, ככה, לכל החיים.
אבל יש לי חלום, שנלמד להרגיש כזה חיבור חזק עם כולם. בלי סכנות ואיום קיומי, אלא מטוב.
אימא של כולם | רונית שי
ימי מלחמת המפרץ. הייתי אז רב-סרן בחיל המודיעין, אימא לשגיא שהיה אז בן שש. כמעט מדי יום שוגרו טילי סקאד, ואזעקות "צבע אדום" היו דבר שבשגרה. פיקדתי אז על קבוצת חיילים ששהו בבסיס שלושה שבועות ברצף מתחילת המלחמה. באחד מרגעי ההפוגה החלטתי לצאת הביתה כדי לבשל לחיילים אוכל של בית, קצת פינוק בתוך כל הכאוס של אותם ימים רוויים במתח.
עמוסה בסירים מהבילים מיהרתי לבסיס, ופתאום בדרך עוצר אותי שוטר תנועה לבדיקה שגרתית; "רישיונות בבקשה", אני מפשפשת בתיק ומגלה ששכחתי את המסמכים. מסתכלת לעיני השוטר בתחינה, ומספרת לו מה מעשיי ולאן פניי מועדות. השוטר מסתכל בזעף על השותף שלו למשמרת, ואני כבר קולטת שזה לא יעבור בשלום. "הגברת נוהגת בלי מסמכים, עברה את המהירות המותרת ובלי אורות", הוא אומר לשותף שלו, "אבל אתה יודע מה? החלטתי לוותר לה".
אני נושמת לרווחה, המומה, מחייכת בבושה, מודה להם בשקט, ומתחילה בנסיעה לכיוון הבסיס, תוהה למה רק באווירת מלחמה אנחנו כאלה מתחשבים. ריח התבשילים מחזיר אותי לעניינים, ואני לא חושבת פעמיים. למרות שאסור לבצע פניית פרסה, אני עוברת על החוק וחוזרת אל שני השוטרים, מוזגת לכל אחד מנה.
חייל, לך תקנה בעצמך | עודד פנקס
תמיד רציתי להיות לוחם. הגעתי לסיירת גבעתי. בטירונות ובאימון המתקדם היו הרבה ניווטים. אתה צועד כל הלילה עם שלושים קילו על הגב. זה אתה והחברים מסביבך. איפשהו בשותפות גורל הזאת, מתחילים להתחבר. אתה לא יכול לזוז – הוא סוחב לך את התיק. הוא נפצע – אתה סוחב לו את התיק.
לא אשכח את הפעילות ההיא בעזה. ירו עלינו אר-פי-ג'י וחטפתי קצת רסיסים ביד. פציעה קלה. כשיצאתי מבית החולים, עדיין עם האפוד, כולי בצבעי הסוואה, עם הרימונים עליי, הכול קומפלט, ראיתי ממש ביציאה גברת צעירה שבדיוק פתחה חפיסת סיגריות חדשה. שאלתי אותה: "גברת, אפשר סיגריה בבקשה?". היא הסתכלה עליי, "סיגריה? לך תקנה לעצמך סיגריות". זה ממש עשה לי חור בלב.
זה לא נעים לקבל כזה יחס, ועדיין מחויבות ומסירות לעם ולמדינה הם בשבילי מעל זה. היום אני כבר במילואים. אומנם זה לא פשוט, אני בן שלושים, צריך לעזוב אישה, ילדים, עבודה, לשכב על חול ולישון על חצץ כאילו שאני בן עשרים, אבל אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה. אני רוצה לעשות את זה. ו… אם איזה חייל מבקש מכם סיגריה, בחייאת, תביאו לו.
לעמוד מול המוות | עמית פלצ'ינסקי
התגייסתי לפלוגת החבלה וההנדסה של הנחל בתקופה סוערת בלבנון. תוך שלוש שנים הייתי בשלושים וחמש הלוויות. חברים שיום אחד הם איתך, ויום אחד אתה בהלוויה שלהם.
אני זוכר ששאלתי בגיל צעיר מאוד בשביל מה לחיות. אבל בצבא, שיום אחד אתה פה ומחר אולי לא, בעמידה הזאת פנים לפנים מול המוות, השאלה הזאת צועקת לך באוזניים.
את היום ההוא לא אשכח: היינו בדרום, סיימנו ניווטים בזוגות, כמעט יומיים בלי אוכל. עלינו לאוטובוס חזרה לבסיס בבית-ליד. התעוררתי באוטובוס ריק ואני לא מבין איפה כולם. אני יורד ורואה חבר טוב שלי ניגש אליי עם דמעות בעיניים. הבנתי שקרה משהו נורא.
שבעים ושלושה חיילים נהרגו באסון המסוקים. עשרים מהם מהפלוגה שלי. אני זוכר שהלכתי לפני המפקדה ובדיוק התנגן השיר של אריק איינשטיין "אני הולך לבכות לך". התמוטטתי על הרצפה. פשוט נפלתי מבכי וזהו. למחרת עלינו ללבנון להחליף את החבר'ה במוצב.
כמה שנים יותר מאוחר הפנמתי שכל האימונים בצבא הם לא בשביל שתדע לירות או לפוצץ משהו, אלא בשביל להתאחד כקבוצה. שתלמד להיות שם למען החברים בלי פחד. שתהיה מוכן למסור הכול בשבילם, כי אתה יודע שהם סומכים עליך. שתרגיש שאתה מוכן למות בשבילם, ולא רק בצבא. ושערבות כזאת בין אנשים, היא סיבה טובה לחיות.
אחי הדרוזי | ויטלי פריבן
במג"ב היה איתנו בחור דרוזי. בהתחלה הייתה לי דחייה ממנו, ככה בלי שום סיבה. פעם נסענו יחד, הדלתות פתוחות כרגיל, ופתאום עלינו על משהו והוא נפל. תפסתי אותו ברגע האחרון והחזרתי אותו למושב. בשבילי זה היה כלום, טבעי כזה, אבל מאז אותו מקרה ראיתי בעיניים שלו הודיה, אהבה כזאת, ופתאום גם היחס שלי כלפיו השתנה. נהייתי רגיש אליו, קשוב.
חוויתי את זה גם הפוך. זאת תחושה מיוחדת כשמישהו עוזר לך, מגלה נכונות להציל אותך בגופו. הוא נהיה אח שלך. ואני בן יחיד, אין לי אחים. החברים שלי מהצבא, הם כולם אחים שלי.
להתגבר על הפחד | אפרת נבון
אני ומחטים מעולם לא הסתדרנו. היה לי פחד לא מוסבר ולא הגיוני ששום טיעון ושום הסבר לא הצליחו להוציא ממני. אני רואה מחט, משמע אני בורחת. עם הפחד הזה התגייסתי. בזמן הטירונות קיבלתי רשימת תפקידים, ביניהם חובשת. החלטתי שזו ההזדמנות להוכיח לעצמי שבשביל עשייה משמעותית, אני יכולה להתגבר על הפחדים שלי, או לפחות לנסות.
קורס חובשות מעשי. מתרגלת הזרקות – בזרוע, בישבן, בירך. מתרגלת החדרת עירוי. זריקות באור היום, זריקות בחושך. נותנת לחברותיי לתרגל את הדקירות עליי. ולאט לאט מגלה הרגשת סיפוק הולכת וגדלה מההתגברות על הפחד.
התקדמתי להיות מדריכה בקורס חובשים קרביים. לימדתי לוחמים כיצד לטפל ולהגיש עזרה ראשונה מצילת חיים. העובדה שאני יכולה להעניק לאנשים שמחר יצאו לקרב, ידע וניסיון שיוכלו להשתמש בהם באמת, להציל חיים, העניקה לי משמעות מיוחדת.
בצבא למדתי שיעור חשוב מאוד לחיים. אדם יכול להתגבר על הכול ולבחור כל דרך, אפילו שנראית קשה או לא מציאותית, רק אם הוא נמצא בסביבה שדוחפת אותו לכך. נכון, בהתחלה עשיתי מה שהיה צריך פשוט מהפחד לקבל "שבת", אבל אחר כך כבר הייתה לי אחריות כלפי החניכים שלי. הייתה לי תמיכה מחבריי לצוות. והכי חשוב, הייתה לנו מטרה משותפת להגיע להיות הכי טובים ומקצועיים כי בכל רגע אנחנו יכולים למצוא את עצמנו עם חיים של אנשים אחרים בידיים.
דווקא הרגשת התלות הזו והקשר המיוחד בינינו הם שנתנו לי את הכוח להתגבר, את הכוח לדרוש מעצמי עוד ועוד, ואת הכוח לממש את הפוטנציאל שכל השנים האלו היה קבור תחת הרים של פחד.
חיים יקרים | דוד ליטבינוב
את תחושת הפחד אני זוכר היטב. זה היה בסוף השירות. הייתי כבר קצין, פיקדתי על חיילים. אוגוסט 1996, המצב הביטחוני היה מתוח מאוד. לעולם לא אשכח את ההיתקלות עם חיילי האויב, שבה פשוט ירו בנו כמו על ברווזים במטווח. על הגגות מעלינו עמדו צלפים וכיוונו לנו ישר לראש. ויחד עם תחושת הפחד, יש לך תחושה שכל הארץ עומדת מאחוריך, לא משנה מה יקרה.
הערך שיש לנו לחיי אדם לצד שותפות הגורל שמחברת אותנו, מעניקה ביטחון. אנחנו מוכנים לעשות כל דבר, אפילו להחליף רב"ט בשלוש מאות מחבלים. זה באמת דבר גדול, כי זה נותן הרגשה שיש לחייך ערך עליון, והם חשובים לעם שלך.
לא בודדים | אלון רוזנפלד
כשהגעתי ללשכת הגיוס אמרתי להם: "או שאני צנחן או כלום". במחלקה של שלושים איש, אני ועוד חבר היינו שני חיילים בודדים רוסים. היה נוהל שבכל חופשה יוצאים רק עשרה חיילים. כל החבר'ה פה אחד החליטו, ששנינו יוצאים לכל החופשות. הם הכינו רשימה ושיבצו אותנו להתארח אצל משפחות החיילים, וממש רבו ביניהם מי יארח אותנו. היינו עבורם משהו מיוחד. האירוח במשפחות החיילים היה פשוט מדהים, התייחסו אלינו כאילו היינו כאחד הבנים שלהם, יחס יפה וחם. בשבילי זה היה הלם מוחלט.
בקפיצה הראשונה מהמטוס רעדתי. אתה עומד כשדלתות צידי המטוס פתוחות לרווחה, והמחשבה היחידה שיש לך בראש, "רק שיקרה משהו שלא אצטרך לקפוץ". אבל בו בזמן אתה גם מבין שמאחוריך מחכים לך עוד שבעה חברים, וכולם מחזיקים זה בזה, צמודים כל כך, עד שאתה מרגיש איך האחרון שעומד רועד שם מפחד. ואיזו שמחה כשכולם נוחתים על הקרקע, מתחבקים, מתנשקים.
תוך מספר חודשים גם השיח בינינו השתנה, במקום להגיד "אני", התחלנו להגיד "אנחנו". בשונה ממקום הולדתי, מורגש כי ביסוד עם ישראל קיים הקשר הזה, שאתה מתחשב באחר. זה פשוט בא והולך, ושוב חוזר ונעלם. איך לעשות כך, שזה יישאר בינינו לתמיד?
הזכות להגן | אילן גולן
רק מתוך נתינה נולדת אהבה. אחרי כל מה שאתה עובר בצבא, אתה מרגיש את הארץ יותר טוב, אתה אוהב אותה יותר. בחיל-רגלים אתה דורך על הארץ ברגליך, אוכל את החול שלה עם מנת הקרב, אתה זוחל בתוך הקוצים, ממש שוחה בחול הזה. ואז אתה מתחיל לאהוב – גם את האדמה וגם את האנשים שחיים עליה.
עד אז אני בכלל לא הרגשתי את זה. הלימודים בבית הספר לא נתנו לי את ההרגשה הזאת של אהבת המולדת. כל השיעורים בציונות או בהיסטוריה הסתכמו בסתם טקסטים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. רק כשאתה עושה משהו למען האחרים, למען מי שחי פה, מתוך ההשקעה וההקרבה, מתחילים לאהוב.
אני הייתי מפקד בגבעתי. מאד אהבתי את החיילים שלי, הרגשתי אותם כמו משפחה. כשהתחילה מתיחות בדרום והגדוד עבר לעזה, הסתכלתי על הנערים האלה, ופתאום הופיעה בי חרדה נוראית עבורם. נכנסנו לכאלה מקומות שבהם זרקו עלינו פצצות, ירו בנו בכל רגע. בחלוף השנים, ההזדמנות לדאוג ככה לאחרים, להגן העם שלי, נחרתה בי כזכות.
לפחד על החיילים שלך | שי זמיר
בהתחלה אתה מרגיש קשור לאחרים כי אתה סובל בגללם. זה בגללו, זה בגללו, וזה גם לפעמים בגללך. אם כולם רצים ואחד נשאר אחרון אתה רץ שוב, בגללו. מתוך הסבל הזה אתה לומד שצריך לעזור אחד לשני. אתה מתאמן על להיות ביחד. זה הקטע של הצבא.
כשהייתי מפקד, הגיע אליי חניך צעיר עם המון מוטיבציה. יום אחד יצאנו לפעולה והתותח שלנו נתקע. הוא היה אמור לירות כל רגע, ואתה לא יודע אם הוא יירה או לא יירה. יש נוהל למצב כזה, אז הוא התחיל לעשות מה שצריך, ופתאום התותח ירה. החניך היה מאוד קרוב לסדן ונפגע. ראיתי אותו על הרצפה כולו מלא דם, התחלתי לצעוק בקשר לעזרה. המפקדים והחובש הגיעו והתחילו לנהל את הדברים, ואני המפקד, לא מסוגל לעשות כלום.
לא הואשמתי ברשלנות, אבל זה בסדר, עשיתי לעצמי משפט. העברתי בראש את כל מה שקרה לבדוק מה לא עשיתי נכון, איך הייתי יכול להגיב אחרת. בצבא יש לך כזאת תחושת אחריות, כזה פחד על האחרים, שאתה כמו נכנס לתפקיד של אימא שצריכה לשמור על הצאצאים שלה. בתפילה על כולם.
אחרי הכול, מה שאתה עובר בצבא זה סדרת חינוך. בבית ספר אתה שמונה-עשרה שנה לומד השכלה כללית, ובצבא אתה בשלוש שנים לומד להיות בן אדם, לומד להיות ישראלי. לומד להתחבר סביב מטרה אחת.