טיטוס עצמו לא האמין כמה קל יהיה לכבוש את ירושלים. את ירושלים! איך ייתכן שיעלה בידו של בחור צעיר וחסר ניסיון? למזלו אבא שלו, אספסיאנוס, שהטיל עליו את המשימה הכבדה גם דאג להקיף אותו בכוורת של יועצים מוכשרים, והם אמרו לו: "חכה טיטוס, חכה. חבל להתאמץ, היהודים כל כך מסוכסכים ביניהם, תן להם רגע להיות עם עצמם, והם יחסלו אחד את השני בלי עזרה. אתה רק תיכנס בסוף ותקטוף את זר הניצחון". וכך היה, כמו שכתב ההיסטוריון יוספוס פלביוס, מי שליווה את טיטוס, "המריבה – היא שכבשה את ירושלים".
יכולנו נגד האויבים שלנו, לא נגד עצמנו. השנאה והריחוק בינינו לא השאירו טיפת קרבה בסיסית שמסוגלת איכשהו להגן עלינו. כמו שכתבו חכמים: "עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות", אבל השנאה גאתה בנו. חומת הקשר שהגנה עלינו נסדקה, ומאז התפרצו הכוחות הרעים, כמו שכתב המהר"ל מפראג: "כאשר היה חילוק ביניהם, נחרב המקום שנעשה לאחדות ישראל". שום כוח זר לא היה מעורב כאן. כוחות חיצוניים נלחמו והרגו, אבל הם היו רק תוצאה ממה שנעשה בינינו במישור הרוחני.
רבי עקיבא, המנהיג הרוחני באותה תקופה, הבין את חוק הטבע הייחודי הזה, את כוחו של האיחוד, וניסה להזהיר מפני החורבן. הוא כיתת את רגליו וקרא לכל יהודי ויהודי לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הוא ידע שרק איחוי הפלגים יכול להציל אותנו. למלא את הסדקים. אבל איש לא שמע אותו.
עד היום תלויה הזעקה של רבי עקיבא באוויר, ואף יהודי לא רוצה לשמוע אותה, שלא לדבר על ליישם. מאז חרב הבית ועד היום אף פעם לא תיקנו את המצב, לא נאבקנו להחזיר את החיבור והאהבה בינינו. נשארנו חרבים ומוזנחי לב.
את הגלגול המודרני של שנאת החינם היום לא צריך לחפש בנרות, הוא גלוי בכל פינה, מציץ מכל קשר: בתוך משפחות, בין ילדים והורים, בין מפלגות. השנאה מצפצפת בפקקים, מרעילה את הרשתות החברתיות. הסלידה עומדת ומקללת בתור לסופר, לקופת חולים, בטרמינל. אין אומה שיש בה שנאה בולטת ומבוררת יותר מישראל. היא עד כדי כך בת בית אצלנו, שהיא נראית לנו רגילה כזאת. שגרתית. בסדר, שונאים, נורמלי.
מילא שהמצב הנורא הזה גורם לנו לנזקים איומים, אבל היחסים הנוראיים בינינו גורמים בלי דעת לנזק כבד ולסבל נורא לכל העולם. "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם", כתב הרב קוק. בגללנו גם שאר העמים נחרבים ולא יכולים להתקרב לקשר יפה.
מחלת השנאה, תוצר האגואיזם האנושי, מחייבת אותנו ללכת בהתגברות ולהתקבץ מחדש לעם אחד. להתבסס על הכלל הגדול של התורה: "ואהבת לרעך כמוך". זה חוק החיים. כל העמים והגויים מצפים לאור האיחוד בינינו. מייחלים בתוכם שנהיה להם לחברת מופת, לדגם חברתי של אנשים מנוגדים שמתעלים מעל השוני הטבעי. אז, ממשיך הרב קוק, "נשוב להיבנות, והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם".