ספורטאי-על, נחוש לנצח בכל מחיר, שחקן ללא מעצורים, מגדולי השחקנים בהיסטוריית ה-NBA, תמיד בשיאו – אלה הם חלק מהתשבחות שהורעפו על אגדת הכדורסל קובי בראיינט שנהרג בתאונת מסוק בתחילת השבוע.
הספדים, דמעות ואבל כבד פקד את ארה"ב ואת העולם כולו בעקבות מותו הלא צפוי, ועם ההלם מרחפים סימני שאלה גדולים: איך אייקון כזה מסתלק בוקר בהיר אחד? בגלל שהוא היה מפורסם? כי הוא היה מגדולי שחקני הכדורסל? כי הוא אחד שהצליח גם אחרי הפרישה? כי הייתה לו אימפריה עסקית של מיליארדי דולרים? כי הייתה לו מורשת גם מחוץ למגרש הכדורסל? כי הוא היה גם בונה מותגים, משקיע, מאמן של ספורטאים אחרים ומנחה של מייסדי חברות?
לא ולא ולא. זו פשוט תזכורת כואבת לנו, בני התמותה, שהחיים קצרים וזמניים. שגם חייו של אדם צעיר, מבריק, סיפור הצלחה בקנה מידה בין-לאומי, עלולים להיגדע ברגע אחד.
מבט מפוכח על הנסיבות מצביע על היגיון. בראיינט לא העביר את חייו בין הבית למשרד, אלא שהה שעות רבות על הכבישים ובאוויר, ולכן נמצא בעמדת סיכון גבוהה יותר מרוב האנשים. זה הכול.
באותו יום שהתרסק מסוקו הפרטי של בראיינט, היו התרסקויות נוספות בעולם, או מקרי ביש אחרים. מתו אלפי בני אדם בנסיבות שונות, צעירים ומבוגרים, שהשאירו אחריהם משפחות אבלות. אבל שמם לא הוזכר. כאלה אנחנו מטבענו, נותנים לאדם יחס וייחוס לפי מידת עושרו ופרסומו.
אין ספק שברייאנט היה סמל ומופת עבור רבים, אבל אם מנתחים את טבע האדם, אז בתפיסה כוזבת נדמה לנו שמי שרוכש שם עולמי או שוחה בערימות של כסף, הוא מעל כולם, מורם מעם, מלך העולם, וכשחייו נגדעים באחת, אנחנו מוכים הלם: איך ייתכן שאליל כמותו הולך לעולמו? הרי הוא בן-אלמוות.
כולנו שווים כאחד. אין הבדל בין מלך גדול לבין אחרון מקבצי הנדבות. ברגע המיועד, יהיה מי שיהיה, הופך האדם לאפר ואבק.
כשהתובנה הזאת תחדור ללב החברה האנושית, היא תרסק את הפירמידות שבנתה במשך דורות רבים, ותתייחס לכל אדם בשווה: באכפתיות, בדאגה, בלי לשאול מי הוא וכמה הרוויח החודש. אז גם המוות לא יבוא חטוף ואלים, אלא בצורה יפה וטבעית, מתוך הרגשה שכולנו חלק מרקמה אנושית נושמת אחת, תחת עינו הפקוחה של הטבע העליון, וכמו שהוא לא עוזב אותנו, גם אנחנו לא עוזבים אותו.