כבר חלפו מספר ימים מאז שמגדל דירות בן 12 קומות קרס חלקית ברעש עצום בעיירה סרפסייד שליד מיאמי בפלורידה, ונכון לכתיבת שורות אלה ישנם 5 מתים ועוד 159 נעדרים, 34 מהם יהודים.
ככל שחולפות השעות, התקווה נגוזה, וברור שהסיכויים למציאות ניצולים באסון הכבד הזה הם קלושים ביותר. הסיבה לקריסתו עדיין אינה ידועה, אך ה"ניו יורק טיימס" כבר הספיק לחשוף דוח הנדסי שהצביע על רשימת ליקויים ביסודות המבנה, והתריע על אפשרות של נזק מבני גדול אם לא ייערך שיפוץ במהרה. השיפוץ כמובן לא התבצע.
כמו כן, יש ששיערו כי קרבתו של הבניין לאוקיינוס וחלחול מים הביא לשחיקה במבנה ובהמשך אולי לקריסה של היסודות. לדעת מומחים אחרים, עצם הקמת הבניין על שטח ביצה משוחזר, הובילה לתזוזות האדמה תחתיו, שגרמה לתזוזות הבניין לאורך הזמן.
סיבה כזו או אחרת, ועוד אלף סיבות מקצועיות נוספות, לא ישנו עובדה אחת: היהודים במוקד האסונות. אלה אינם עוד רמזים וסימנים אלא עובדות שהולכות ומצטברות, שרשרת של אירועים שמתחברים ומעוררים סימני שאלה רבים. ברשתות החברתיות הכול מצטרף להכול, ויש כבר מי שקושר בין האסון במירון, דרך קריסת הטריבונות בירושלים בליל שבועות, ועוד שורה של אירועים, אל קריסת הבניין במיאמי. המכנה המשותף לכולם הם היהודים.
כבר אמרו חז"ל כי "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל" (מסכת יבמות). קשה להצביע אחד לאחד ולהראות איך הקריסה הזאת דווקא נגרמה כתוצאה מיחס שלילי קודם בין היהודים, אבל ברמת העיקרון, כך פועלת הנוסחה.
בדנ"א הרוחני שבנו, ברצון המשמעותי והסמוי ביותר שפועם בנו, מוטבעת היכולת להתחבר זה לזה. לפעול בערבות הדדית, לקיים את החוק הנצחי של "ואהבת לרעך כמוך". רק חיבור יבטיח לנו עתיד טוב יותר. אלא שמנגד בוער בנו אגואיזם משולח רסן שדורש את טובת עצמו, מנתק אותנו זה מזה עד לשנאה בחינם. "בשל שנאת חינם חרבה ירושלים, בשל אהבת חינם היא תיבנה". הכלל הזה תקף גם לימינו אנו.
היחסים בינינו משולים לאותה קריסת בניין במיאמי. תחילה יש סדק פה ושבר שם, אחר כך מתגלים ליקויים ביחסים, אז גם יבואו המומחים ויתריעו בפני סכנה, אבל כל עוד המבנה החברתי מחזיק, אנחנו נמשיך בשלנו. שיקולי הנוחות הטבעיים עולים על כל שיקול אחר. אבל אז תבוא הקריסה ברעש גדול.
כשאנחנו לא מותאמים לחוקי הטבע הנצחיים, כשאנחנו נופלים לפירוד ולא מרוממים את עצמנו לאחדות מעל כל ההבדלים – לפחות מכירים ברע ומייחלים לתקווה – אז הצרות גוברות ובאות במופעים שונים ומפתיעים.
אין חדש תחת השמש. התבנית הזאת חוזרת על עצמה עוד מימי בית ראשון ושני, הכתובת תמיד על הקיר. כמעט לפני כל חורבן ואסון היה מי שקם והתריע בפני הסכנה. גם לפני השואה הנוראה.
גם עכשיו המקובלים זועקים מכתביהם שהגדולה בסכנות היא שנאת החינם ששולטת בעם ישראל, מושלת ביהודים. עד שלא נתעורר ונתלכד ללב אחד, בדאגה משותפת איש לרעהו, במערכה שלמה של חינוך והסברה שתביא לקירוב בין היהודים – ואחר כך בין כל בני האדם בעולם – ימשיכו לפקוד אותנו עוד צרות רבות. זאת האמת לאמיתה. היא מרגיזה ומקוממת, אבל עדיף לצאת בטעם רע ובדרישה לשינוי, מאשר להמשיך בתרדמה.