במהלך שני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים רבים שמפריכים את מה שנחשב עד לא מזמן להשערות המקובלות אודות תהליך ההפריה. מסתבר שהביציות כלל לא פאסיביות, הזרע החזק הוא לא זה שבהכרח יצליח לחדור את מעטפת הביצית, ומהירות התנועה גם היא לא שקובעת את הצלחת הזרע להתקדם ולממש הפריה.
אל תתרגשו. הידיעות האלה וידיעות נוספות שיצוצו בעתיד עוד יתהפכו ויתהפכו, מכאן ולכאן. את המסקנות האלה גילו בעשורים האלה, אבל מה חשבו לפני חמישים שנה? ומה חשבו לפני מאה שנה? בעוד עשור שוב יהיו בדעה אחרת. כל "קביעה מדעית" היא בעצם אמירה בגדר "לעת עתה".
אחרי מאות שנים של גילויים חדשים הבאים ומפריכים את קודמיהם, אנחנו צריכים כבר להבין: האמת חומקת מאיתנו כמו צל. כנראה שהאמיתות של החיים אף פעם לא יתגלו לנו בדרך כזאת.
ככלל המדעים מתפתחים מתוך רצון לגלות דברים שיתקנו וישפרו את העולם, שיהיה טוב בעולם. אלא שחסרה מודעות לעובדה פשוטה אחת: כדי שיהיה טוב בעולם – אנחנו צריכים להיות טובים. להטבת העולם לא יועילו חשבונות מתמטיים, הבחנות גיאולוגיות, תגליות פיזיקליות, גילויים מעולם הכימיה והביולוגיה. לטוב לא יקדמו אותנו ידיעות זמניות מתכלות.
אם הזרע החזק שורד או לא, אם הביציות פסיביות או לא – לא זה חשוב. אנחנו רוצים שיהיה טוב? אז אנחנו צריכים לעבוד על החלק האנושי שבנו שיהיה טוב. שיהיה אנושי. זה אומר להגביה את מטרת הרצון, לרומם את המחשבה, הכוונה, היחס שלנו לחיים, ולא לנבור בערמת חלקיקים כימיים-ביולוגיים.
ואיפה ראינו פעם שמתחום מדעי או טכנולוגי כלשהו יצא לאנושות וסביבתה משהו טוב? תמיד קרה להיפך. כל גילוי שימש אותנו בסופו של דבר להוסיף רע בעולם, בדמות נשק ועוד כלי משחית. תמיד הגילויים – טובים ככל שיהיו – סופם להיתקל ברצון הרע שלנו, בחלק המקולקל האגואיסטי שבאנושות, המתפקד על תקן נוכל שחומד ושודד לעצמו כל דבר יפה וטוב שהוא רואה, ולבסוף הורס אותו.
חכמת הקבלה מלמדת שהאדם הוא מרכז המציאות, הוא החלק שמכריע אם העולם יהיה טוב או רע. שאר דרגות הטבע – הדומם, הצומח והחי – קשורות לכוח העליון בצורה אינסטינקטיבית. הן מרגישות את אחדותו ולא מהוות חלק נפרד ממנו. ואילו האנושות, כשהיא נותנת לאגואיזם לשלוט בה, מתפרקת לפרודות שמתנגדות זו לזו. אדם נעשה לאויב של עצמו, למזיק נורא לטבע כולו, ובכך הוא נעשה לנפרד מהכוח העליון.
לכן אין לנו דבר לגלות מלבד איך לתקן את עצמנו, לטפל ברצונות שלנו, להביא את עצמנו לחיבור בינינו עד הרגשה שכל האנושות היא כאדם אחד, ובזה לקשור את עצמנו חזרה לכוח העליון שהוא אחד. כדי לגלות זאת אולי נצטרך לחכות עוד כמה שנים, להפריך אי-אלו מחקרים, לעבור מספר מלחמות, להיכנס למשברים, לספוג מכות טבע ואקלים. אבל, נקווה שלא.
התקווה היא שנתעורר מהר לראות איזה מוח חזק יש לנו ואיזה עולם רגשות מפותח ממלא אותנו, ובמקביל נבין כמה פרימיטיבי השימוש שאנחנו עושים בהם. שימוש נבזה, שפל, ממש מגעיל. בתובנה הזאת נסובב את הגב לכל המדעים ונתמקד בעיסוק אחד: בתהליך הזדהות עם חוקי הטבע. נלמד איך להפוך זהים, שווים לו. כי כשנשתווה לטבע, נקבל ממנו בצורה ישירה את כל הדרוש כדי להיות אנושות מאושרת. בלי לעשות בו ניסויים, לחתוך, לדקור, לקרוע ולהרוס אותו.
איך להידמות לכוח העליון? זה כל מה שחכמת הקבלה מלמדת. היא עצמה מדע, אבל כזה שמסביר רק איך להתייחס נכון לטבע. בשונה ממדעים החוקרים את הכוחות שיוצרים את העולם ופועלים בתוכו, חכמת הקבלה היא מדע שחוקר את הכוח הכללי שיוצר ומניע את הבריאה כולה, כולל החלק הנסתר מאיתנו. כפי שהמקובלים כותבים: "במקום שמסתיימת חכמתם של המחקרים – שם מתחילה חכמת הקבלה" ("שיחות מוהר"ן", רכ"ה).