לאור המתחים החברתיים והפוליטיים הגוברים בישראל, פרסם גדי טאוב, מרצה בכיר באקדמיה, פרשן וסופר מדיני, מאמר דעה בעיתון "מעריב". פרופ' טאוב טוען כי התופעה של קבוצות אליטה חזקות המנסות לכפות את הממשל שלהן על העם, לרוב בניגוד לבחירה הדמוקרטית של העם, אינה ייחודית לישראל.
טאוב כותב כי גם במדינות אחרות שופטים, פקידי ציבור, ארגונים לא-ממשלתיים, בנקים מרכזיים ופדרליים, וגם פורומים בינלאומיים מובילים את המאמץ לכפות את הממשל שלהן. בסופו של יום, מסכם טאוב, המאבק הזה בא על חשבון הדמוקרטיה, גם כאשר המאבק נלחם כביכול בשם הדמוקרטיה ולמענה.
בין המוסדות הבולטים ביותר שפרופ' טאוב מתאר כשוללים כוח מהעם הוא האיחוד האירופי. האיחוד האירופי הוא ישות דמוקרטית שבה מיוצג כל אזרח באירופה באמצעות הפרלמנט האירופי. אולם בפועל, המוסדות שמקבלים את ההחלטות הם הנציבות האירופית, בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי והבנק האירופי המרכזי שנציגיו אינם נבחרים על ידי אזרחי אירופה עצמם אלא על ידי הממשלות. הפרלמנט האירופי אינו רשאי לקבוע כללים, אלא רק לאשר או לדחות את החוקים שהציגה לו הנציבות האירופית.
התיאור הזה עושה את הרושם שהאיחוד האירופי אינו באמת דמוקרטיה והרושם הזה הוא נכון. עם זאת, לא רק האיחוד האירופי משמש כמראית עין לדמוקרטיה. כל מוסד הוא כזה. דמוקרטיה אמיתית אינה קיימת ומעולם לא הייתה קיימת באמת. צורה כלשהי שלה הייתה קיימת ביוון העתיקה, שבה חיו מספר ערי-מדינות במה שנודע כ"דמוקרטיות ישירות".
הדמוקרטיות של היום לעומת זאת הן "דמוקרטיות ייצוגיות" ונציגיהן משרתים רק את אלה שהם חייבים להם את כיסאותיהם. המטרה שלהם היא לשמר את כוחם ואם ניתן, גם להגדיל אותו. הם מציגים סיסמאות כמו "דמוקרטיה", "צדק", "חופש" ו"שוויון", אבל שאיפתם היחידה היא לנעוץ את ציפורניהם עמוק יותר במוסדות המדינה ובתקציבים הפדרליים. לא אכפת להם אם תוך כדי כך הם ימנעו מכולם את הצדק, החירות, השוויון וכל שאר הערכים הנעלים שלדבריהם הם מוקירים.
כל הצדדים הנתונים במאבקי הכוח מודעים לנוכלות שלהם, אבל הציבור הרחב אינו מודע לכך. הציבור משתתף בתמימות בתהליך ה"דמוקרטי" מתוך מחשבה שהקולות שלו הם בעלי חשיבות. המפלגות עצמן מחליפות מדי פעם כיסאות בין אופוזיציה לקואליציה, אבל הכול חלק מהמשחק וכפי שאנחנו יכולים לראות: שום דבר לא באמת משתנה.
מכיוון שאין דמוקרטיה אמיתית וגם כשהייתה כזו, כמו ביוון העתיקה, היא לא הועילה לרוב האנשים, אלא רק לאליטה, אני מתחזק במסקנה שאנחנו צריכים להתמקד לא בסוג המשטר שיש לנו, אלא באנשים שמרכיבים אותו, כלומר בעצמנו. לדעתי, מה שחשוב זה לא איך הממשלה מתייחסת לאנשים, אלא איך אנחנו מתייחסים אחד לשני.
החברות הנוכחיות שלנו בנויות על הנחת היסוד שאנחנו שונים ואינטרסנטיים אחד כלפי השני. ההנחה היא שאנחנו לא סומכים זה על זה, שאנחנו רוצים לפגוע, לנצל ולהונות זה את זה. בשל חוסר האמון הזה בינינו אנחנו בונים כוחות משטרה, בתי משפט ותקנות מגבילות שנועדו למנוע מאיתנו להרוס במו ידינו את החברה שלנו. אבל מכיוון שבסופו של יום, המשטרה, השופטים והרגולטורים כולם עשויים מאותו חומר אנוכי שממנו כולנו עשויים, החברות ה"דמוקרטיות" עם שאיפותיהן הרמות קורסות בדיוק כמו כל משטר בעבר.
לכן, כדי לבנות ממשל יציב שמיטיב עם העם, עלינו לשנות תחילה את האנשים ורק אז השלטון ואופי הממשל ישתנו לטובה. אם נבסס את מערכות היחסים שלנו על ערבות הדדית ודאגה זה לזה, אנחנו לא ננצל, נרמה, או נגנוב זה מזה.
בקיצור, הכול תלוי בחינוך. אנחנו צריכים ללמד את עצמנו שקיימת ביננו תלות הדדית ושאם אנחנו פוגעים באחרים אנחנו למעשה פוגעים בעצמנו. אנחנו צריכים ללמוד את זה לעומק באופן שמעבר לידיעה נרגיש את זה בעצמותינו. אם נתחיל תהליך חינוכי כזה יפעלו השליטים שלנו על פי הערכים האלה ולא נצטרך לדאוג מאפשרות של שחיתות או ניצול.
אולי אהבת אחים נשמעת היום מופרכת ומוטלת בספק, אבל כולם מבינים בשכלם שכולנו תלויים זה בזה. עכשיו מוטל עלינו להביא את זה למודעות ולהרגיש שאנחנו מתחילים לפעול לפי חוק זה. רק אהבת אחים יכולה להוציא אותנו לדרך חדשה.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"