זה היה בשנת 1982, זמן מבצע "שלום הגליל". הצטופפנו כל תלמידיו של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), מורנו, בבית כנסת ישן ברחוב חזון איש בבני ברק. הרב"ש העביר את שיעור הקבלה הלילי, כמנהג המקובלים, ואחת לשעה היה עוזב הכול באמצע הלימוד ויוצא במרוצה לחדר הסמוך להקשיב לחדשות. כשהתלמידים שאלו אותו איך ייתכן שהאזנה למהדורת חדשות חשובה לו יותר מקריאה בספר הזוהר, השיב, "הילדים שלי נמצאים שם".
לרב"ש באותה עת כלל לא היו בנים בחזית, אך מכיוון שחש את העם כולו כגוף אחד, הרגיש אחריות כלפי כולם, כאילו כל החיילים היו בניו. כשעבדתי בחיל האוויר, אני זוכר שלבי היה יוצא אל חברַי עם כל מטוס קרב שיצא לגיחה, ואף על פי כן, הדאגה לחיילי צה"ל שראיתי אצל מורי היתה בהחלט יוצאת דופן.
יום הזיכרון ויום העצמאות סמוכים זה לזה כאחים, ומחובתנו לזכור בימים אלה את המחיר הכבד שאנו משלמים עבור עצמאותנו. אך האם זו העצמאות שייחלנו לה ושלמענה אנחנו מוכנים לשלם בחיי היקרים לנו?
עושה רושם שלא ימי הזיכרון ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל הפסקת הלוחמה ואל העצמאות הנכספת. להיפך, הרגשת היציבות והביטחון שלנו בחיים בישראל הולכת ומתערערת. על כן, לצד הכאב הבלתי נתפס, עלינו לנצל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה לצורך בירור משותף ומציאת פתרון, כך שלא יהיו לנו עוד קורבנות בנפש.
מה עלינו להקריב? לפי חכמת הקבלה, "קורבן" מתאר מצב שבו כל אחד מקריב את האגו שלו. מוותר על גאווה, על שנאה ועל אדישות כלפי הזולת, ומתקרב אליו. חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה של ביטחון שיש בו כדי להרחיק כל איום מעלינו. "כאשר יש בישראל אהבה, אחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש").
עצמאות עם משמעות: אני מזמין אתכם להשתתף בערב על חופש ועצמאות רוחנית בראי חכמת הקבלה