עם כניסת השנה האזרחית החדשה מתנדנדת האנושות כמו על נדנדה. לא בשלווה, כשברקע ציוצי ציפורים ורוח נעימה על הפנים, אלא בתנודות מהירות מעלה ומטה. האנושות מאבדת משיווי משקלה החברתי-כלכלי, מיטלטלת בחוזקה ועומדת ליפול ארצה בקול חבטה.
המחאות האלימות ברחובות צרפת מתפשטות בהדרגה לשאר הערים ביבשת אירופה, מגלמות את ההיתכנות והסיכון ל"אביב אירופאי"; שמונים אחוזים מהעובדים האמריקנים חיים בדוחק ומתקשים מאוד להתקיים, עד כדי כך שהם חיים ממשכורת למשכורת, בעוד הממשל מושבת לתקופה לא ידועה; קרן המטבע הבינלאומית בתחזית פסימית של האטה גלובלית ב-2019, וסערת דצמבר בשווקים הפיננסיים ברחבי העולם היא אקורד סיום הולם לשנה מטלטלת בשווקים.
כדי ליהנות מהנדנדה דרושים שני כוחות הפוכים שינדנדו אותה בכוח שווה משני צדיה. במשך דורות הכול תפקד היטב והאנושות התנדנדה בהנאה, אך בעשור האחרון אחד הכוחות גרם לנדנדה לצאת מאיזון. עד לשנות התשעים המוקדמות העולם התנדנד בין שני כוחות הפוכים – רוסיה רצתה להוכיח לעולם את הצלחתה עם המשטר הקומוניסטי. היא שימשה ככוח מאזן לארה"ב ואירופה.
מנגד, למשטרים הקפיטליסטיים היה תמריץ להצליח ככל האפשר. הם היו חייבים להצליח לא רק ביצירת צמיחה כלכלית מרשימה, אלא גם ביצירת שפע ורווחה לכולם. ואכן תור הזהב של הקפיטליזם, מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד לפני שלושים שנה אִפשר לעובדים בארה"ב ליהנות בקלות יחסית מפירות הצמיחה, להחזיק בדירה ובמכונית מאשר היום. באופן אי-רציונלי גובה השכר בארה"ב נותר קפוא בעשורים האחרונים בעוד פריון העבודה ממשיך לטפס בעקביות. מה קרה להפרש, לאן ולמי הלכו הרווחים? לעשירים ולתאגידים הגדולים, הם שהפכו לעשירים מופלגים בגדילה אקספוננציאלית שעדיין נמשכת. כשרוסיה התפרקה משאיפותיה הקומוניסטיות, לא היה כוח שיאזן את השאפתנות של הקפיטליסטים. במקביל, בדרך הטבע, האגואיזם האנושי המשיך לצמוח לדרגה גבוהה יותר, וכתוצאה מכך אי-השוויון הכלכלי, העוני והסבל האנושי הגיעו לממדים דרמטיים.
אל תוך המציאות הקיצונית הזאת נכנס דונלד טראמפ. הוא זיהה את המגמה והצליח להלהיב את לבבות האמריקנים שחשו מיואשים ומנוצלים מהמעט שנותר להם בצלחת. טראמפ זכה בנשיאות ארה"ב כשהצהרה חדה בפיו: לייבש את הביצה, להילחם בבנקאים ובאנשי הוול סטריט שעושים כסף מכסף, ולדאוג לעובדים ולמעמד הביניים שנדחק לקרן-זווית. בנוסף עמל נשיא ארה"ב כדי להקטין את רגישותה של אמריקה לתנודות הגלובליות באמצעות הגבלת הקשרים עם מדינות אחרות: מלחמת סחר בין ארה"ב לסין, הגדלת מכסות היבוא, חוסר שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי ועם ה-G20, ואפילו הסגת כוחות ארה"ב מסוריה.
הכוח האולטימטיבי שמתברר כעת כיציב ובאפשרותו לאזן את הנדנדה הוא התלות ההדדית הגלובלית ממנה לא ניתן לברוח. למעשה, בימינו כל מדינות העולם מקושרות דרך היבוא והיצוא שלהן. רוב התעשיות נשענות על התנועה החופשית של הון, חומרי גלם, ידע וכוח עבודה. לכן, אם אירופה תשקע אל תוך משבר כלכלי, העולם כולו יצלול יחד עימה.
העולם הפך להיות מקשה אחת: כלכלה גלובלית וכתוצאה גם חברה גלובלית. התלות ההדדית הזאת היא כוח טבע שהולך ומתחזק מתחת לסף הכרתנו. אם הוא יכה בנו חזק נחווה אותו כמשבר כלכלי גלובלי שיעיף אותנו הרחק מהנדנדה. אבל כל עוד אנחנו יושבים על הנדנדה, יש בידינו ההזדמנות לאזן את הקצב בעצמנו, מתוך מודעות ובחירה.
איננו יכולים לעצור את האגו האנושי מלגדול. גם לא להאט את התלות ההדדית הגוברת, אלא רק לחנך את עצמנו להכיר בכך שאנו חיים בעולם מקושר ולשנות את הערכים שלנו בהתאם. שני כוחות מנוגדים מוכרחים לפעול בו-זמנית כדי לשמור על איזון. לכן, התקווה הגדולה לשנה האזרחית היא שנצא לדרך בתוכנית עולמית לחינוך גלובלי, שבה נאזן את האגואיזם השלילי הגדל בקשר אנושי חיובי.
מהטייקונים ועד למפגינים ברחובות – על כל אדם לעבור שינוי תודעתי ולהכיר בכך שעתידנו המקושר הוא בלתי נמנע. כשנשדרג את רמת הקשרים האנושיים בינינו נדע גם כיצד לאזן, לשנות ולפתור את הבעיה החברתית-כלכלית העולמית. אז נגלה שחיבור והרמוניה בכל הרמות הם נכס חברתי וכתוצאה מכך גם נכס כלכלי משמעותי שכיום איננו מנצלים אותו. כך נוכל ליהנות מנדנוד על הנדנדה.