בשנת 1977, במסגרת חיפושיי אחר מסגרת לימוד שתענה על הצימאון האדיר שלי למשמעות החיים, ועוד לפני שהתחלתי ללמוד אצל מורי הרב"ש, הגעתי אל חצר הבאבא סאלי בנתיבות. היה לי אז חבר קרוב בשם חיים מלכה, שלמדתי איתו בחברותא את חכמת הקבלה, ומשפחתו הייתה מקורבת למקובל הגדול מנתיבות. יום אחד חיים אמר לי בהתרגשות "יש לנו הזדמנות ללמוד אצל הבאבא סאלי!", ומיד נסענו.
כשהגענו אל הבאבא סאלי ("האב המתפלל"), כינויו המוּכר של הרב ישראל אבוחצירא, המנהיג הרוחני של יהודי מרוקו ושל זרמים רבים ביהדות, ראינו אדם פשוט, צנוע ופתוח מאוד. אדם מיוחד שלא פיאר את עצמו ולא דרש לשכנע איש. הוא כבר היה זקן מאוד, עיוור, אבל כששמע שהגענו צעק מחדרו "נעשה סעודה!". ומהי סעודת מקובלים? פיתה, מלח ושמן זית; כוסית ערק וכוס תה חם. ברגע שהתרוקנה אחת הכוסות מיד הייתה ניגשת אישה מבוגרת, ומוזגת מחדש בדממת קודש.
הבאבא סאלי מלמל "שיר השירים" במבטא מרוקאי כבד ועתיק, שבקושי פענחתי, אבל האווירה המיוחדת בצילו של אדם החי בעולם העליון הותירה בי רושם עז. ישבנו יחדיו, שלושה אנשים בלבד: הבאבא סאלי, חיים ואני, והייתה מורגשת בינינו קִרבה, הרגשנו "סעודה", מילוי רוחני בנוסף על המילוי הגשמי היפה הזה.
להיות יחד זו נטייה טבעית של מקובל הנמצא בהשגה רוחנית, על אחת כמה וכמה השגה טבעית כמו של הבאבא סאלי, שכן מיד נוצרת הילולה פנימית של התרוממות וחיבור.
היום, כשמציינים שלושים ושש שנה לפטירתו של הבאבא סאלי, מורגש יותר מתמיד עד כמה נחוצות לנו התרוממות רוח והרגשה משמעותית של חיבור. ערבות הדדית היא ההתקשרות הרגשית הפנימית שעל העם שלנו לרדוף ולהשיג, היא השורש שלנו; או במילותיו של הבאבא סאלי: "כל ישראל ממקור ומחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום הקדושה. לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקרבה זה עם זה מצד מקורם ושורשם הקדוש. כל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל – מגיע לכללות ישראל".