בחודש כסלו שנת תרע"ד הגיע מסע הרבנים שיזם הרב קוק למושבה פוריה שליד טבריה. המטרה הייתה לאחד בין היישוב הישן הדתי לבין היישוב החדש החילוני. בזמן שהגישו להם אוכל נשמעה שירה גדולה מהאולם הסמוך, והרבנים מיהרו לקום מהשולחן ולהיכנס לשם.
"אֵל יִבְנֶה הגליל, אדיר יבנה הגליל" קידמו אותם קולות החלוצים, ואז השתתקו; הרב קוק ביקש לדבר ואמר בהתרגשות: "הגיעה שעת קירוב הלבבות. די רחקנו זה מזה". כאשר סיים, הקירות רעדו ממחיאות כפיים וכולם קמו לרקוד. הרב קוק חמק בשקט מהאולם, חזר לבוש בבגדים שהשאיל מהשומר, ועם כאפייה לראשו ורובה בידו פרץ בריקוד של אושר במרכז המעגל.
הרב קוק, מקובל גדול בדורו, ראה בחזרה לארץ ישראל מהלך רוחני ממשי, הזדמנות לחזור להיות עם אחד בלב אחד, וכמוהו עוד מקובל ענק, בעל הסולם, הרב יהודה אשלג. הם היו בקשר הדדי, והרגישו שבעם ישראל מתחדשת הנטייה לאלוהות, הנטייה לחיבור לבבות.
יהודים שרוצים להתאחד יוצרים תנועה מיוחדת שמסוגלת לזכות בברכה גדולה מהשמיים. זאת בתנאי שמטרת התחברותם אינה לפגוע במישהו אחר אלא לבנות יחד דבר משותף. כך הם מתעלים למעלה מהאנוכיות הפרטית, מתוך רצון לקשור ביניהם רשת משותפת.
זה מה שנגע לליבם של הרב קוק ובעל הסולם בציונות המתחדשת לנגד עיניהם: הם ראו לפניהם תנועה, דתית או חילונית לא היה חשוב להם, העיקר שהיא מקרבת את העם לכוח העליון, כוח שכולו חיבור ואהבה. ובאמת התנועה הציונית הצליחה, עד גבול מסוים שבו שוב נכנסה האנוכיות למשחק.
הרב קוק נפטר לפני קום המדינה. אומרים שעליית הנאצים לשלטון ורצח ארלוזורוב ריפו את ידיו. בעל הסולם זכה לחיות את שמחת הכרזת המדינה, אבל גם הוא חווה תסכול גדול כאשר הוציא לאור את עיתון "האומה", שנסגר בעקבות הלשנה עליו מצד חוגים קיצוניים.
לבעל הסולם היו תוכניות לכתוב חמישים מאמרים מקיפים שיסבירו בשפה פשוטה את הכוחות הפועלים במציאות, את מגמת התפתחות האדם והעולם, ואת תפקידה המכריע של ישראל בתוכם. כאשר הוא הוסגר לידי חיילי המנדט הבריטי, אמר בכאב שהדור אינו ראוי והפסיק לכתוב. בנו, מורי הרב"ש, הרב ברוך אשלג, הצטער מאוד ואמר שאין לתאר כמה הפסדנו מכך.
המקובל הוא אחד מכלל הציבור בתקופתו, אדם היושב בתוך עמו ורואה את מצב הדור, "העיניים של הדור". כך תמיד, מימים קדומים, מזמן הנביאים, ספחו המקובלים את דאגותיהם וטרדותיהם של בני דורם, העלו אותם למדרגתם הרוחנית, ומשם יכלו להסתכל קדימה ולהתבונן בעתידם, לשמוח או להצטער על מה שראו, ובכל מקרה להמשיך להשתדל עבורם ולהתפלל לשלומם.
אחרי לכתם של שני המאורות הגדולים המשיכו בניהם את דרכם: ממשיך דרכו של הרב קוק היה בנו צבי, וממשיך דרכו של בעל הסולם היה בנו ברוך. שניהם פרטו את התורה של אביהם למעשה. בנו של הרב קוק פרט למעשיות שביישוב ארץ ישראל השלמה. והרב"ש תרגם את תורת אביו לעבודה מפורטת של חיבור על פי גדולי האומה.
אני מקווה שביום מן הימים יתחברו שתי הדרכים וישלימו זו את זו: ישיבה בלתי מעורערת על אדמת ישראל על ידי העם היהודי המאוחד על פי תורתו, חכמת הקבלה.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"