הפגנה היא אולי הכלי של כל מדינה בעולם לצעוק את מה שחסר לה, אבל לא בארצנו. ישראל לא מנוהלת על פי אותו חוק קיומי ולכן הפגנות רבות-משתתפים ומתוקשרות ככל שיהיו לא יעשו את העבודה.
החוק שחל ומרחף מעל ראשו של עם ישראל מאז עמדנו תחת הר סיני הוא לעצב קשרים הדדיים של קרבה בלתי אמצעית בין כל חלקיו, יחסים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, כי רק מתוכם יכול העם למלא את חסרונותיו, לקבל סיפוק ותחושת הגשמה.
גם אם נצטיין בטכנולוגיות מתקדמות, במערכות חכמות, נבנה מפעלים, נייבש ביצות ונרטיב את הנגב – לא נראה ברכה בחיינו, לא נרגיש שמחה בעמלנו, כי לא נועדנו לקבל סיפוק מחומר אלא מרוח, מקשרים הדדיים. כך שאנשים תמיד יישארו מתוסכלים וממורמרים עד שלא נממש אותם. לכן הפגנות לא יועילו להמתיק את המרירות ולא ישנו דבר.
הפגנות באות בטענות במקום לבנות, באות לשבור קשרים בכוח וצרחות. במקום לקרב הן מפרידות. אפילו הפגנות "למען אחדות" לא יעבדו משום שהן לא הפורמט לבנות אותה. אחדות צריך לבנות בהדרגה, בתשומת לב שקטה רכה וסבלנית; בדרך אחת: חינוך.
חינוך נקרא לפנות אל השכל ואל הרגש, להביא להבנה שבקשרים בינינו תלוי העתיד הטוב שלנו. חינוך היה גם מטרתן של ארבעים שנות הנדודים במדבר עם משה רבנו. אחרי הבריחה ממצרים היה צריך להשאיר מאחור את כל תבניות האגו שתפסנו במשך הגלות; לנטוש בשממת המדבר את ה"אני ורק אני", לתת לאגו להירקב ולמות כדי להמשיך קדימה.
רק הדור החדש שקיבל חינוך במדבר להיות ערב זה לזה, שלמד שכל אחד אחראי לכולם, שהרגיש את הסיפוק הגבוה שיש בקבוצה שבנויה כמשפחה אחת גדולה, שחווה את הכוח הרוחני של ה"אנחנו", יכול היה להיכנס לארץ ישראל. זה היה תנאי הכניסה.
זה תנאי החיים כאן גם היום. החוק הרוחני מחייב את עם ישראל היושב על אדמת ישראל לחיות בערבות ובאחדות, אחרת לא נחזיק כאן והארץ תפלוט אותנו חזרה לגלות. על האומה הישראלית לבנות חברה שחוק החיים שלה הוא "ואהבת לרעך כמוך" כדי שהעולם יעתיק את החוק הזה על עצמו ויעשה שלום בין כל חברי האנושות. זו מטרה מיוחדת, גבוהה לאין השוואה מרק להפגין ולזעוק "הממשלה לא מתאימה לנו".
ומכיוון שזו מטרתנו, עלינו לפעול נגד יצר הרע שלנו, נגד העם קשה-העורף ומלא השנאה שהפכנו להיות, ולאחד את כל הרצונות והתקוות. אנחנו צריכים לשאוף להתכלל זה בזה מבלי לזלזל אחד בשני; לדאוג זה לזה, להיזהר אחד על השני בכבישים, בכל מקום לחשוב – איך אנחנו יכולים להתקרב כולם לכולם?
במקום לעמוד ולהפגין, יותר מתאים לנו לשבת ולדבר, אפילו לרקוד ולשיר יחד – לעשות פעולות שמחברות בין אדם לחברו. בתוך הפעולות האלו נתחיל להרגיש שמתפנה בנו מקום להיות עם אחד. שאין בינינו שום דבר מפריד. אפילו חילוקי הדעות, ימין, שמאל, אמצע ועוד חלוקות, לא חשובים. העיקר שנעזוב כל דבר שמפריד בינינו מאחור ונתחבר מעל הכול.
✅️צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"