כשעפים באוויר דיבורים על בחירות חמישיות, והממשלה שטרם חגגה שנה נמצאת בסכנה של התפרקות, נפתח השבוע מושב הכנסת. חוסר יציבות פוליטית הפך מזמן מאפיין בולט של מדינת ישראל, וחוסר הצלחה להגיע להסכמות הדדיות הפך תו היכר של המערכת הפוליטית הישראלית.
הטעות שלנו תימשך וההידרדרות שלנו תואץ כל עוד אנחנו ממשיכים לבנות מערכות מדיניות שלגמרי לא מתאימות לאופי של העם שלנו. לא מתאים ליהודים בני יהודים להתפצל לעשרים מפלגות ולמאות תנועות. אומנם ידוע ש"במקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות", או בגרסה עדכנית לזמננו, "כל אחד חושב שהוא ראש ממשלה" ובעצמו מתוסבך עם אין-סוף דעות, אבל בדרך זו לעולם לא נגיע להסכמה והשלמה.
בראש ובראשונה אנחנו צריכים להבין מהו שורש הנשמה הייחודי שלנו, איך נהיה מאוזנים בתוכנו ובהמשך גם עם הזולת. ישראל איננה ישות עצמאית בעולם, אלא בעלת תפקיד משמעותי להיות "אור לגויים", לתת דוגמה לחברת מופת, למדינה מתוקנת שפועלת בהסכמה מעל שלל ההבדלים הטבעיים שצצים בין תושביה.
על פני היותנו קרועים לחלקים, אנחנו מוכרחים לפעול לקראת איחוד. כנגד היותנו בשנאה הדדית ובביקורת ארסית, אנחנו מוכרחים ללמוד להתחבר. דווקא במאמץ לחיבור על פני השנאה, בהתגברות ובניסיון להתקרב למרות הדחייה, נמצא בינינו את צורת החיים הנכונה – כוח עוצמתי של חיבור פנימי, רוחני, לבבי, שיתפשט בינינו ומאיתנו אל כל באי עולם.
לעם ששרוי בפיצול עצום, בחוסר הסכמה והתנגדות עזה – עם קשה-עורף בעל אגו גרוע ופרוע עם טבע עקשן – דרושה עזרה מלמעלה, כיסוי עליון, כוח עליון של אהבה, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". העזרה הזאת קיימת, עומדת מוכנה וערוכה עבורנו. אם רק נתעלה במקצת מעל השנאה, יתגלה בינינו ים של אהבה.
חוסר היציבות הפוליטית אינה גזרה משמיים, אלא תוצאה מהטבע האגואיסטי שלנו, שבמקום להיעזר בו כדי להתחבר – לראות בו "עזר כנגדו" – אנחנו פועלים בעדו. הפיצול שגלוי לעינינו ומתגבר הוא הפוך מהמצב הרצוי, אבל הוא גם סימן יפה להתפתחות; כי אם קיימת דחייה, כל שצריך הוא להפך אותה לקרבה, כמו שאמרו חכמים: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" ("ליקוטי הלכות").
התיקון במגרש הפוליטי הישראלי צריך להתחיל עוד קודם נכנסים אליו. אסור לנבחרי ציבור להפגין אגואיזם ומרפקנות כדי להשיג את מבוקשם, כי הכול מתחיל מהראש, ודוגמה שלילית שלהם נמשכת לכל חלקי העם, גולשת לכל שביל ורחוב בישראל. בלי ממשלה מתוקנת, כלומר שיושבים בה חברים שמבינים שהצלחה משותפת צריכה לעמוד מעל הכול, לא יהיה עתיד למדינה.
פוליטיקה ישראלית מתוקנת צריכה להיות מורכבת מקבוצת אנשים חכמים ומבינים, רגישים ומלומדים ביסודות הבריאה. אנשים שיודעים לעומק כיצד פועל טבע האדם, ובעיקר כיצד להתעלות מעליו. אנשים שאין להם ויכוח על כך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ומתייחסים אליו כנקודת מוצא להתרומם להסכמה.
במקביל לעבודתם השוטפת, המכילה מחלוקות וויכוחים שגרתיים, הם מבינים שמטרתם היא לשדרג את הקשר; הם עובדים כל אחד על הטבע שלו, משתדלים לתקן את עצמם ולהגיע לחיבור לבבי, אחרת לא ישרדו. הייתה לנו בעבר דוגמה כזו, הנהגה רוחנית בדמות הסנהדרין. זה היה המוסד העליון, ערכאה עליונה שקבעה הכול, והכול נשק על פיה.
הסנהדרין היה בנוי ממועצה של זקני העם שייצגו את הכנסת הגדולה, שבעים חכמים גדולים שידעו להתחבר יחדיו. כתוב עליהם כי "סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואים זה את זה. שעיקר האהבה שיהיו רואים זה את זה, שלא יוכלו כל אחד לסבול כלל שלא יראה את חברו. כי כשרואים זה את זה, אזי מקבלים זה מזה" ("ליקוטי הלכות").
בראייה משותפת ובכוח חיבור הדדי שגיבשו ביניהם, למרות הניגודיות הבוערת בהם, היו חברי הסנהדרין מרגישים כיצד ולאן עליהם להצעיד את העם. חכמתם נבעה מחכמת הקבלה, פנימיות התורה. בעזרתה הם היו מסוגלים להוביל את עצמם ואת הציבור המסוכסך לאמת אחת, לאהבה.