אחד הדברים שמערכות הבחירות בישראל מבליט הוא השנאה העצמית של עם ישראל. חלק מהמפלגות בכנסת הישראלית הן אנטי-ציוניות באופן גלוי ומפורש. כלומר, הן מתנגדות לעצם קיומה של מדינת היהודים.
העובדה שהן בכלל קיימות מוכיחה יותר מכול את חופש הביטוי שקיים בישראל, אבל המיוחד באמת הוא העובדה שיש לא מעט יהודים בין מנהיגי המפלגות האלה. הם תומכים במחבלים ובטרור, שוללים את זכותה של ישראל להגן על אזרחיה, מתאבלים על אובדן של כל מחבל, ואינם מתאבלים על מותם של אזרחים בלתי חמושים בפיגועי טרור.
בכל מדינה אחרת הם ייחשבו לבוגדים. בישראל הם ממשיכים להתבטא בחופשיות ובפתיחות בשם חופש הביטוי, ומדינת ישראל אינה מרגישה שיש לה את הזכות לעצור אותם.
עבור היהודים, סוג זה של שנאה עצמית אינו דבר חדש. בימי הרייך השלישי חלק מהיהודים התלהבו מהאידיאולוגיה הנאצית לא פחות מהנאצים הגרמנים. בימי האינקוויזיציה הספרדית היו יהודים ויהודים לשעבר שרדפו את היהודים באופן אישי. בימי המרד הגדול בתקופת בית שני, מפקד הצבא הרומי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש היה יהודי, והרשימה עוד ארוכה.
שנאה עצמית הולכת יד ביד עם היהדות מראשיתה כי העם היהודי הוקם כדי לתקן את העולם. המצאנו את המונח "תיקון עולם", ועד היום אנו מתווכחים על משמעותו. כלומר, אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו חייבים להשתתף בתיקון העולם, אבל איננו בטוחים כיצד עלינו לנהוג בקשר לזה, או מה פירושו של תיקון העולם בכלל.
כשיהודי שונא יהודים זו יותר משנאה רגילה. זו הכחשת אחריותו האישית, ניסיון להתחמק מחובתו להשתתף בתיקון העולם.
אולם כשם שיונה הנביא לא יכול היה לברוח משליחותו להציל את העיר הנוכרית נינווה, כך גם היהודים אינם יכולים להימלט מייעודם להציל את העולם. ספר יונה הפך לחלק המרכזי בתפילת הנעילה ביום הכיפורים דווקא כדי להזכיר לנו את ייעודנו.
העמים מצידם שונאים אותנו כי הם מרגישים תלויים בנו. זו הסיבה שהם מאשימים אותנו בצרותיהם. הם אולי לא מבינים איך אנחנו אמורים להקל על הקשיים שלהם, אבל הם מרגישים שזו אחריותנו.
הם צודקים; הצרות שלהם הן באחריותנו. "תיקון עולם" תלוי בהתנהגות הטובה שלנו העם היהודי. לא בהתנהגותנו כלפיהם, אלא זה כלפי זה. לא הפכנו לעם לפני שהתחייבנו לאהוב זה את זה "כאיש אחד בלב אחד". רק לאחר שהשגנו זאת, הוטלה עלינו המשימה להיות "אור לגויים".
במילים אחרות, כל שעלינו לעשות הוא להתאחד בינינו "כאיש אחד בלב אחד", וזה יהפוך אותנו ל"אור לגויים". האחריות שלנו כלפי העולם היא להתאחד בינינו.
למרות שהרבה יותר קל לומר להתאחד מאשר לקיים, הדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות הוא עוד פרק של יהודים שטובחים ביהודים, כפי שקרה בירושלים לפני שהמפקד היהודי של הצבא הרומי צעד לתוכה כדי לסיים את חורבן העיר.
כאשר אנחנו מתרחקים זה מזה ופונים להזדהות עם אויבינו; זה רק מעצים את שנאתם כלפינו, כי בזה אנחנו מתרחקים יותר מממימוש ייעודינו. התרופה לאנטישמיות אינה טמונה בשום דבר מלבד מילוי חלקנו בתיקון העולם.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"