חכמת הקבלה, השיטה שנוסדה בבבל על ידי אברהם אבינו, מדברת על חיבור בין בני אדם ועל השתחוות כלפי כוח הטבע הזה בלבד. הקבלה מלמדת לקבל את החיבור ככוח מתקן, כוח מיוחד שנמצא למעלה מהאדם ושפרט לו אין שום כוח אחר בעולם – לא בגשמיות ולא ברוחניות.
כוח הקבלה, הוא היחיד שפועל בנבראים, והוא ניתן להרגשת האדם רק שידע להבדיל בינו לבין הכוח המנוגד לו: כוח ההשפעה, מגמת הנתינה, תכונת החיבור, כיתרון האור מן החושך. אז יוכל האדם לייחד ולרומם את הנתינה על פני הקבלה, זה על פני זה, ולהגיע לאיזון מושלם, להשגה נצחית ועילאית.
מכאן מגיעה החלוקה של האנושות לשני מחנות. האחד קטן ומצומצם, הוא המחנה שנקרא עם ישראל, ישר–אל, ומקורו באברהם אבי האומה שכיוון לידיעת כוחו העליון של החיבור. המחנה השני מקבץ את אומות העולם, ומחזיק באמונתו בכל מיני דמויות, פסלים ותמונות רבות.
לישראל אין צורך בכל הריבוי הזה. היא דת מונותאיסטית. בסופו של דבר העם היהודי צריך בעיקרו להיות בחיבור פנימי, בליכוד הולך ומתגבש. זאת אומרת, אין לעם ישראל צורך לבצע פעולות רבות, אלא הדגש הוא להתחבר כאיש אחד בלב אחד. זו התמצית שדת אברהם גורסת.
אולם מפני שמחנה ישראל התערבב בשנות הגלות בין אומות העולם, עבר חלק ממחנה ישראל לצד האחר והשתמש בכוח הקבלה בלבד. גם להפך, חלק מהאומות שהרגישו משיכה לאחדות הצטרפו למחנה ישראל. אלו מישראל שלא עברו, חשו "הכבדת הלב". האגו, כוח הקבלה שפעל בהם, גבר ביתר שאת, ומפני שהם לא נאבקו כדי להעריך את תכונת החיבור על פניו, משך אותם האגו לסוג של עבודה זרה, ל"פֶטישיזם" בתוך תחומי המחנה, לאמונה כי חפצים דוממים חדורים רוח ונשמה. כך גם עם ישראל פיתח במשך ההיסטוריה מערכת אמצעים שהוא קיבל כקדושה.
מאז ועד היום נוצרה מעין ערבוביה בין שורש היהדות המקורית, השואפת לחיבור ואהבת הזולת, לסימנים שונים שהצטרפו בדרך, שהם כמין ענפים לשורש, ביטויים בעולם החומרי לסימנים השייכים יותר לכוח הנתינה מאשר לכוח הקבלה. אומנם לכוחות הללו אין ביטוי קלוש בעולם החומרי, כמו שמלמדת חכמת הנסתר, אבל מטבע הדברים, כך האדם נוטה לחשוב.
השינוי התפיסתי קרה בעיקר מעת חורבן בתי המקדש הראשון והשני, והתעצם יותר עם הגלות שבאה בעקבותיהם. היהודים קיבלו על עצמם פעולות רבות, שהן רק סימנים לתנועות רוחניות שאינן נמצאות בגוף האדם ולא בעולם החומר. הם חשבו שבצורה כזאת יוכלו איכשהו לשמור את עצמם במסגרת מלוכדת ולא להתפזר. מורי הרב"ש היה קורא לפעולות הללו מנהגים. יש להם מקום, למנהגים, עד שנבשיל להבין שהעיקר, כמו שכותבים האבן עזרא ועוד מקובלים רבים, הוא העבודה שבלב. מה שאנחנו עושים בידיים, ברגליים או בעל פה, הוא כדי לקדם אותנו בסופו של דבר לעבודה פנימית, "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין" (דברי הימים א' כ"ח, ט').
עד היום מתקשה האנושות לקלוט שהבורא הוא כוח, ואפשר להבין את זה. אין קדושה בעץ ואבן, אין קדושה בבשר ודם. אלא הקדושה יכולה להיות רק בכוח החיבור בינינו, כשהוא נבדל ומתעלה מכוח הפירוד. מדובר באיזון בין שני כוחות היסוד שבטבע, קבלה והשפעה, מבלי לבטל אף כוח, תכונה או נטייה. זו הסיבה שעקרונות חכמת הקבלה, יסודות משנת אברהם, מורכבים לקליטה ונשמעים מסובכים. אבל בסופו של דבר, העיקרון פשוט: חיבור לבבי בין בני האדם, בלי יוצא מן הכלל. שם, בלב החיבור, מתגלה האהבה – הכוח החיובי שמכסה על כל הפשעים המפלגים.