על כיסא רך, בחושך מבורך, אדם מתיישב באולם הקולנוע להתנתק קצת מהחיים. החובות, מלחמת הקיום, ההשפלות הקטנות וחוסר הביטחון – כולם נשארו בחוץ. במחיר כרטיס קנה לעצמו שעה וחצי של הפוגה מהמציאות, שהיא עצמה סרט לא פשוט.
במהלך ההיסטוריה הבינה האנושות המתפתחת שכדאי לה לדבוק באמת, כי ברור שהיא קנה-מידה נכון לחיות לפיו, אחרי הכול, היא האמת. אבל החלטות לחוד ומעשים לחוד, והלכה למעשה נהגו בני החברה בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז נפל גורלה של האמת להיות חלקם של השקרנים ביותר.
אומנם היום השקרנים ביותר הם הטוענים הגדולים לאמת, אבל בין אם אדם הוא שקרן גדול או קטן, כולנו עשויים מאותו חומר, כולנו נבראנו ביצר הרע – אם כי צריך להיזהר להגיד את זה היום למישהו בפניו, כי הוא עלול להגיב בצורה לא מסבירת פנים עד כדי מתן אגרוף בפרצוף.
הרי אף אחד לא מוכן להודות אפילו בפני עצמו שהוא אגואיסט, שכל מה שהוא עושה בין אם זה לטובתו המוצהרת או המוסתרת, הוא עושה זאת למען עצמו. יוצא שכל אחד מייצר לעצמו סרט שבו הוא הגיבור הטוב, הצודק, האמיתי. על הנוהל הזה יש קונצנזוס, הסכמה כלל-אנושית שבשתיקה.
חלק מההסכמה נובע מכך שאנחנו מבינים שאי-אפשר לתת לאגו שלנו להתפרע לגמרי לכל הכיוונים, כי אחרת לא נוכל להתקיים, נהרוג זה את זה בכל דרך, ומה אז? לא נוכל להשתמש זה בזה ולנצל זה את זה לכל מיני צרכים. אנחנו צריכים לבנות חיים, בתים, משפחות, מערכות בריאות וחינוך, ולא נוכל למלא את הצרכים האנושיים שלנו אם לא נסווה מעט את האגו ונחיה במידה מלאכותית של חיבה ונתינה.
מילדות כל אחד לומד לשחק את האדם היפה, האזרח ההגון, הבעל או האישה הרכים הטובים, והכול היה בסדר עם הגישה הזאת, אלמלא היינו עומדים כפסע מהשמדה עצמית, שלנו ושל כדור הארץ. כלומר אנחנו משקרים זה לזה שאנחנו לטובת כולם, מתאמצים לשחק את הטוב, כאשר האמת היא שאנחנו לא באמת מרגישים כך מבפנים – מה שגורם לעולם להיראות כמו סרט מלחמה שאין לו סוף. אדם נלחם באדם, עם בעם.
אפילו בתוך התא המשפחתי, בבית שבו אדם אמור לקבל חום ואהבה ללא תנאים, מתרבה האיבה ונערמות בעיות לא פתורות. האגו לא רק טבוע בנו מבראשית, אלא מתפתח ותופח, עד שקשה לאדם לסבול היום גם את הקרובים לו ביותר; וככל שקשה לו יותר לסבול אותם, כך הוא צריך לשחק ביתר תיאטרליות את האוהב, הנדיב, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו שקועים מעל לצוואר בכתיבת תסריטים, בבית, בעבודה, בכל פינה שיש בה יחסים.
למה כל כך קשה לנו להודות באמת? למה אנחנו מתמידים לשחק בשקר שגורם לכולם, כולל לנו עצמנו, כל כך הרבה סבל? התשובה לכך פשוטה: האמת מרה, כמו כל תרופה. לפחות לאגו היא לא טעימה.
את המחסום הזה, שכולא אותנו בסרט בינוני עד רע מאוד, אפשר לפרוץ רק יחד, בחברה שבה "איש את רעהו יעזורו", שכולנו מתחנכים לסמוך זה על זה להתקרב זה אל זה, ומעלים לרום המעלות את חשיבות החיים בהם שורה אהבה, לאדם, לסביבה. בלי סביבה תומכת כזו אין סיכוי, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, עב).
בעזרת שיטת החיבור של חכמת הקבלה נוכל לייצר סרט חדש ומשותף: לייסד חברה כזאת שבה כולנו מכירים את הטבע האגואיסטי שלנו, לא מתביישים בו, אלא מטפלים בו ולוקחים את התרופה שנקראת "ואהבת לרעך כמוך". כי בשביל מה לחיות בסרט, כשאנחנו יכולים לחיות באמת?
מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"