עם פתיחת שנת הלימודים נפתח גם הפצע הכואב של תופעת החרם בבתי הספר. כן, זה קורה בכל מקום וילדים רבים חיים בבידוד חברתי וסובלים מהצקות ועלבונות במשך חודשים או שנים. את המועקה הפנימית הם יסחבו איתם עוד שנים רבות. ההורים, אם הם יודעים בכלל מה קורה, עומדים חסרי אונים מול מערכת שלעיתים רבות משתיקה את הנושא על מנת לשמור על שמה הטוב.
נכון שחרמות היו תמיד, גם כשאני הייתי ילד, אבל בזמננו התופעה עצובה ומדאיגה הרבה יותר. החרם פורץ את כותלי הכיתה ורודף את הילד המוחרם בווטסאפ הכיתתי או בפייסבוק, ואין לו לאן לברוח מפני הלעג ולמצוא קצת שלווה ונחמה.
זה מתחיל לרוב מילד אחד, מנהיג החרם, ילד שאוהב לשלוט ומסוגל למשוך אחריו את יתר הילדים. למה הוא עושה זאת? כי הוא נהנה, זה נותן לו סיפוק להיות מעל האחר, ולכן הוא מוריד ומשפיל ילד אחר ומארגן את כל הכיתה נגדו. אבל בואו נודה באמת: אותו ילד מתנהל לפי הדחפים הפנימיים שלו והדוגמאות שהוא סופג מכל עבר, החל מתוכניות הריאליטי והסרטונים ברשת, דרך הפרסומות בשלטי החוצות וכמובן גם מאיתנו המבוגרים, בהתנהלות היומיומית שלנו.
כשחיינו מלאים בוויכוחים ובמאבקים של גאווה ושליטה, מיותר לבוא ולשאול מה נסגר עם הילדים. אנחנו לא בנינו להם סביבה טובה, לא הקדשנו מספיק תשומת לב וחינוך משמעותי ליצירת קשרים טובים ביניהם, והתוצאות המרות מכות בנו, הפעם בדמות חרם.
ואיך אפשר להתמודד עם חרם? קודם כל לדבר עם מנהיג החרם ולהסביר לו איזה עוול נוראי הוא עושה לאחרים ולעצמו. לא פחות חשוב מכך הוא לדבר עם ה"מונהגים" כדי שלא יתנו כוח ל"מנהיג" ולא ישתפו פעולה. אנחנו צריכים לארגן נגד כוח השליטה של אותו ילד יחיד, את כוח השליטה של הרבים. למה? כי ילדים צעירים מבינים מה "טוב לי או רע לי", וילד שמנסה ליזום חרם ורואה שלא הולך לו או שזה פועל לרעתו, יוותר מרצונו.
עם ילדים גדולים יותר אפשר לשוחח. להראות להם איך החברה יכולה להפנות לכל אחד את הגב ואז גם הם עלולים להישאר לבד, וזה יכול לקרות לכל אחד, גם לאותו "מנהיג". לכן אם יש לו רצון לשלוט ולמשוך אחריו את האחרים, כדאי שיהיה מנהיג טוב שכולם רוצים ללכת בעקבותיו.
אבל למה לנו להגיע לשיחות שכאלה? הטוב ביותר הוא להקדים תרופה למכה ולהתחיל לבנות סביבה טובה וערכית לילדים מגיל צעיר. לשים באור הזרקורים את היחסים הטובים, את שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית, במקום את ההצלחות האישיות. ויפה שעה אחת קודם.