באופן אישי לא הייתה לי חתונה רשמית. כלומר חתונה מפוארת עם אולם ומוזמנים, עוגת קומותיים ורחבת ריקודים. אולגה ואני הלכנו למשרד עם שני עדים, ערכנו חופה סמלית וחזרנו לבית ההורים כי עדיין לא היה לנו מקום לגור.
זה היה עוד ברוסיה בשנת 1972.
כשעלינו לארץ הכרתי זקנים שהתחתנו כאן בימי הצנע, והם סיפרו שגם להם לא הייתה ממש חתונה. באו כמה שכנים לחצר, כל אורח קיבל כוס תה ועוגייה קטנה. אפילו לא הייתה אפשרות לקבל תוספת. כוס אחת ועוגייה אחת. זהו.
נראה לי שמסיבות חתונה עם זיקוקים ובגדים יקרים, עם ארוחות מורכבות והצ'קים שסופרים אחר כך במלון – אלה מנהגים שהתפתחו כפיצוי חיצוני לתוכן פנימי שאבד, למשמעות הרוחנית של חתונה.
חכמים אומרים ששבירת הכוס היא סמל, זכר לחורבן בית המקדש. גם חורבן בית המקדש הוא סמל, לשבירה קדומה יותר, שבירת הנשמה האחת, הרצון האחד.
נתחיל מבראשית. בראשית נברא יצר. יצר הוא רצון, רצון לקבל את השפע שיש לכוח העליון לתת. כדי שהרצון לא יהיה אוכל חינם על שולחן הטבע וירגיש בושה בהיותו רק מקבל, נעשתה ברצון הנברא שבירה. במקום מערכת רצון יחידה, הרצון התפרק לרצונות בודדים, לרסיסי שבירה שכל אחד מהם רוצה לקבל מהשאר בלי להרגיש שהוא והם אחד.
התועלת שעתידה לצמוח מכך תקרה כאשר אותם רצונות פרודים יתחילו להכיר ברע, שמשהו לא בסדר בזה שהם לוקחים זה מזה ומנצלים זה את זה. כשהם יגלו שהכוח העליון הוא נותן והם רק מקבלים, הרגשת הבושה תשרוף אותם מבפנים, והם יתחילו להתאמן בלתת זה לזה – לקבל על מנת לתת – עד שיתאחדו שוב לרצון אחד שלם שיקבל מילוי מהכוח העליון ויגרום לו בכך נחת רוח. זאת תכלית הבריאה וגמר תיקונה.
את התוכנית הזאת הבין אברהם אבינו, כאשר הרגיש שמשהו לא כשורה בעולם שהולך ונעשה אגרסיבי, מסחרי ותחרותי. כולם רצו לקבל על חשבון האחר יותר ויותר, ולכן הוא קיבץ סביבו את מי שהרגיש כמותו, ויחד הם היו לאומה הישראלית שמטרתה: להתאחד נגד תחושת הפירוד כדי לייחד את עצמם לכוח העליון, ולסחוף אחריהם את שאר העולם לתחושת האחדות השלמה.
מזל טוב! משבירה מתחילים החיים. כאשר החתן שובר את הכוס זה סמל מדויק שמכאן והלאה מתחיל תהליך האיחוי מחדש – שלו ושל זוגתו – עד שיהיו כאחד, תא משפחתי בריא בגוף האנושי, ברצון הכללי.
את הידע הבסיסי הזה הייתי מעביר בקורס לכל זוג שעומד בפני ברית נישואין. שילמדו מהו הרצון לקבל, האגו של האדם, ואיך עליהם להתקשר מעליו. אילו תרגילים אנחנו צריכים לעשות כדי לחיות בחיבוק, בחיבור, כדי שתיוולד התוצאה הרוחנית שלשמה אנחנו מתחתנים. אז זוגות לא היו ממהרים להתגרש כשמתעורר משבר, אלא היו מבינים מהי קשירת קשר בעזרת חופה וקידושין.
החתונות היו נראות אחרת לו בני זוג היו מבינים את גודל המעמד. קודם כול ייתכן שאנשים היו חושבים יותר אם כדאי להתחתן בכלל, כי זו התחייבות רצינית, לדאוג לחיות יחד כל החיים בחיבור מתגבר, ואם מתגרשים זה יורגש להם כאסון.
שנית, החתונות היו ודאי פשוטות. אולי כמו בימי הצנע, יוצאים לדשא, מזמינים את הקרובים והמכרים, קצת משקאות וכמה עוגות, בידיעה שאת היחס החם שהזוג עתיד לבנות אחרי החופה, לא יכול להחליף שום צ'ק ומנה.