כבר כמה עשורים שלא מייצרים סרטים שמציגים שמחה ותקווה לעתיד יפה של העולם. העתיד תמיד נראה בסרטים מפחיד וכאוטי. כל תעשיית הקולנוע העצומה, עם כל כוח הדמיון האדיר של התסריטאים, לא מצליחים לחשוב על סוף טוב.
קשה לאדם לתאר סוף טוב לעולם, עתיד לא מעונן וקודר אלא חמים ומאיר. עתיד יפה נראה יותר ויותר בלתי אפשרי, בלתי מושג, ולכן יותר קרוב ונוח לאדם לספר על משהו נורא שיקרה. גם אם ייצרו היום סרטים מתוקים עם סוף מאושר, אנשים לא ילכו לראות אותם מכיוון שהם לא רואים סימנים לזה מסביבם, כך שהסרט יראה לא אמין.
בשנות השפל הגדול בשנות ה-30 באמריקה יצרו הרבה סרטים מתוקים, מוזיקליים, נוצצים, שנועדו להשכיח מהקהל את הבטן המקרקרת, את תלאות החיים, את קשיי היומיום. אבל האנשים היו אז הרבה יותר תמימים והאמינו שלמה שהם צופים יש באמת סיכוי לקרות, אז הם ישבו באולם, בכו, התרגשו, חלמו. עכשיו אחרי שעברנו דרך קשה ומפכחת שניערה את כולנו טוב טוב עם כל המלחמות בעולם שאין להם סוף, לא נראה שסרטים כאלו יכולים כבר לעבוד.
אנחנו בין הפטיש לסדן. מצד אחד, לעשות סרט מתוק בעולם, לוחמני ומלא מאבקים, זה מגעיל ושקרי. מצד שני, מה נותנים לאדם סרטים שיש בהם סבל גדול, וכמה הוא יכול לראות אותם?
סרטים שיש בהם סבל, ובכל זאת סוף טוב, פחות או יותר, יכולים להצליח במידה מסוימת. כאלו שלוקחים את האדם אל תוך הסבל ומראים לו שאפשר לצאת ממנו. עם מסר כזה אפשר להסכים. כמו למשל הסרט "פורסט גאמפ".
אבל גם שם, לא מדובר על גיבור ממוצע שכל אחד יכול לזהות בו את עצמו, כך שאדם יוצא מהסרט ושוכח. הסרט לא שינה אותו, את דרך מחשבתו על החיים, את הרגש שלו לזולת, לא חיזק בו את תחושת השייכות לחברה – שזה מה שהיה צריך לקרות למי שרואה סרט טוב: שיעשה בו שינוי פנימי ויהפוך אותו טוב יותר לאחרים.
אדם הוא סוג של חיה שחושבת רק על עצמה. אם הוא מסוגל להתחשב בזולת, זה רק באופן שמה שיעשה לטובתם יחזור אליו. מתוך המצב הזה שבו הוא נמצא, אדם צריך להתחיל להבין שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא לשמוח בשמחת אחרים. שיהיה לו טוב כי טוב להם. ההיפך מהיום, שהשמחה מבעבעת רק כשטוב לי יותר מאשר לאחרים. כלומר במקום להוריד את הזולת כדי להיות מאושרים, אנחנו צריכים ללמוד להעלות את הזולת כדי לגעת באושר.
הנה תסריט שהיה יכול לקדם אווירה כזאת בחיים: תארו לכם איך ביום אחד נפלא, כל האנשים מתחילים לראות זה את זה לעומק, בצורה שקופה. בכל מקום שבו נמצאים, ברכבת התחתית, באוטובוס, ברחוב, בין אנשים, כולם מסתכלים על אדם ומבינים מי הוא, והוא מסתכל בהם, ומבין מי הם. מה קורה אז? מצב כזה מחייב אותם לעבוד על המחשבות הכי פנימיות, להתעמת עם כל הרצונות, להתייצב מול כל הרגשות.
במקום לנסות להסתיר את המחשבות והרגשות האמיתיים שלנו כרגיל, נבין אז שכולנו דומים, שזה הטבע שלנו. מכיוון שכך נתחיל לדבר עליהם בלי בושה, בצורה פתוחה וגלויה. הרי כל מה שמתגלה בנו, מחשבה רעה, רגש של דחייה, כולם עולים בנו לא כדי שנחביא אותם, אלא כדי שנבחין בהם ונתקן אותם, למחשבה טובה אחד על השני, לרגש חם והדדי.
רוצים לקבל תשובות לשאלות המהותיות בחיים?
מכללת "קבלה לעם" מזמינה אתכם לקורס "יסודות חכמת הקבלה".