ביום שבת, שבעה במאי 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה בזירה האירופית, בכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית. שלושה חודשים לאחר מכן, בחמישה עשר באוגוסט, הסתיימה המלחמה בזירה האסייתית עם כניעת האימפריה היפנית שספגה שתי פצצות אטום.
בדבר אחד יפן לא הפסידה: היא המדינה היחידה שהפיקה לקח מאותה מלחמה קטלנית ובלתי נסבלת. עד היום יפן שומרת על צבאה ככוח הגנה ונמנעת משימוש בנשק התקפי כמו טילים בליסטיים ופצצות גרעין.
אבל גם הלקח של יפן הוא חלקי. הימנעות אינה תיקון. אומנם היא נוהגת משנה זהירות במזג האנושי, התוקפני והשתלטני, אבל לא מסוגלת להוביל מכאן למהפך בתפיסת מערכת היחסים האנושית והמדינית – כך שבמקום תחרות אכזרית תתרומם האנושות לרמה של חיי שיתוף והשלמה הדדית, לדרגה של אחווה ושלום סביב כדור הארץ.
כבר אלפי שנים האנושות חיה על החרב: ברגע שמדינות מסיימות מערכה מלחמתית אחת, הן מתחילות לפתח כלי נשק קטלניים ומרושעים יותר שישמשו את המערכה הבאה, בלי מחשבה קלה על שלום.
במאה הקודמת חוותה האנושות את הצורות האיומות ביותר של הרג המוני והשמדת אדם. במלחמת העולם הראשונה נכנסה הלוחמה הכימית לזירה, ובשנייה הפכה הלוחמה הגרעינית לכלי מקובל בארסנל הצבאי. אבל למרות ההשלכות הנוראיות המוכחות של שימוש בכלי נשק אלו, לא רק שהם לא נאסרו, אלא הם התרבו וכוחם גדל במאות מונים מהפוטנציאל המפלצתי שהוצג ביפן. יוצא שגם הייסורים, אֲיומים ככל שיהיו, לא מסוגלים לגרום לאנושות להתרחק מההרס העצמי שממיט עליה טבעה האגואיסטי.
כשבאתי ללמוד אצל מורי הרב"ש, הוא לימד אותי את מה שאביו, המקובל בעל הסולם, לימד אותו: הכוח העליון של הטבע מפתח את האנושות לשיא גובהה הרעיוני-רוחני בשתי דרכים – דרך המשיכה אל הטוב, ודרך הייסורים.
דרך הייסורים, כמו למשל שתי מלחמות העולם, לא קידמו אותנו לגובה הרוחני שלנו, ובכל זאת דחפו אותנו להתחיל לשאול מה גורם לנו להתייסר. כדי להתחיל לצעוד בדרך הטובה, עלינו לפתח בינינו הרגשה שכולנו איברים בגוף אחד ולא אוסף של עמים נפרדים ומסוכסכים. עלינו להעלות למודעות שלנו שפגיעה במישהו אחר – אדם או עם – היא גול עצמי.
במילים אחרות: עלינו לנצח את אשליית הזכוכית השבורה של הפירוד, ולהרגיש את האחד שאנחנו מהווים. את הדרך לניצחון הרוחני הזה מלמדת חכמת הקבלה.