מדי יום, מדי שעה, נוכחתי לדעת עד כמה איני מכיר את מורי הרב"ש. באותה פעם יצאנו מטבריה מוקדם, ומיהרנו לחזור בזמן לשיעור, שכן החבר'ה חיכו לנו בבני ברק. הרב"ש ואני דיברנו על משהו, ודעתי הוסחה. ככל הנראה בעקבות טעות בפנייה, הבטתי בדרך שנפרשה לפניי והתקשיתי לזהות היכן אנחנו, ולפתע ראיתי שמות של יישובים לא מוכרים. הופתעתי, אבל המשכתי בנסיעה. פתאום, מצאנו את עצמנו במרכזה של עיר ערבית, נוסעים ברחובותיה, בין החנויות והבתים הרבים… מוקפים בתושבי העיר.
העמקנו להיכנס לתוך העיר, וסביבנו היו ערבים בלבד. הזמנים היו לא רגועים אז, האינתיפאדה הייתה בפתח. על רקע המתיחות הגוברת, הופענו לפתע במרכזה של עיר ערבית – שני גברים מזוקנים בלבוש יהודי חרדי מלא. הבטתי סביב, וראיתי כיצד הם הביטו בנו, עצרו לידינו, הצביעו עלינו. חלקם החלו לרוץ אחרי הרכב, חלקם לצידו. הבנתי שהם יכולים לעצור אותנו בכל רגע, לגרור אותנו לסמטה קרובה ולהרוג אותנו במקום, או לחלופין, לסקול אותנו באבנים ממש כאן ועכשיו. יצא לי לראות מקרים דומים. אחרי הכול, העברתי את שירות המילואים שלי בשכם – מקום שלא העזנו להיכנס אליו בלי נשק.
לפתע התחלתי לשמוע אותם מתלהמים, צועקים זה אל זה ובעיניהם מבט חייתי. פתאום זה הכה בי: "הרב"ש כאן איתי. מה נעשה?!". הבטתי בו וראיתי שהוא רגוע לחלוטין. לא הצלחתי לזהות אף לא טיפת דאגה על פניו. הוא אף אמר לי: "מקום מעניין, מעולם לא ביקרתי פה. אל תמהר, סע בזהירות". האטתי, כאילו קיבלתי פקודה. והם רצו לידינו.
אבל הרב"ש שידר לי כזה רוגע. הוא כמו לא הבחין בהם. אבל אני כן ראיתי אותם! ראיתי כיצד הם מתקהלים לפנינו. הבנתי שבעוד רגע הם הולכים לעצור אותנו. הרגשתי שאני אובד עצות.
לפתע אוטובוס ישראלי של חברת "אגד" הגיח מקצה הרחוב. ניצלתי את ההזדמנות, ומיד נצמדתי אליו מאחור. הוא עלה במעלה ההר, התפתל עם הכביש, ואני אחריו… כך יצאנו מהעיר.
לאחר שהתרחקנו, עצרתי את הרכב, נשענתי לאחור והדלקתי סיגריה. רעד אחז בכל גופי. פניתי אל הרב"ש בכנות: "רב'ה, נבהלתי!". "אני לא", הוא הפטיר לעברי. "איך לא?!", שאלתי. "הייתי בטוח שלא יקרה שום דבר", הוא ענה.
איך זה ייתכן? הבטתי ברב"ש, וראיתי שהוא באמת רגוע לחלוטין, אפילו מחייך מעט.
"תאר לעצמך על מה הם חשבו כשהם ראו אותנו", הוא אמר. "שצריך להרוג אותנו!", עניתי. "לא. הם חשבו שאם הופיעו כאן שניים כאלו, כמונו, אז ככל הנראה, יש לכך סיבה טובה. אולי הם באו להיפגש עם אחד מחכמינו, אולי הם הוזמנו על ידי האימאם". הוא דיבר ברצינות, הנהן בראשו. "כן-כן".
לאחר מכן הבנתי שהוא כלל לא חשב כך, אלא פשוט ביקש להרגיע אותי במילותיו. הסיבה האמיתית לכך שהוא לא נבהל, הייתה שהיחס שלו לפחד היה שונה בתכלית משלי.
כשאתה נמצא בקשר עם הבורא, אין מקום לפחד. ראיתי זאת על הרב"ש. ראיתי כיצד הוא קשר מיד את כל מה שקרה לו, אל הבורא. כל מה שקרה לו, כל מה שקרה בעולם – הכול נקשר על ידו לבורא. הוא, כל המתרחש והבורא – הפכו בתוכו לאחד. והאיחוד הזה העלים ממנו את כל הפחדים והספקות. אם אתה מבין שהכול מגיע מהבורא, שהסיבה היחידה לכל המתרחש היא להביא אותך לדבקות עימו – אז על איזה פחד אפשר לדבר?
הרב"ש הושיט את ידו לכיסו, והוציא את מחברתו הכחולה "שמעתי". הוא פתח אותה מבלי לטעות, בדיוק במקום הנכון, במאמר קל"ח: "עניין יראה ופחד שבא לפעמים לאדם". זאת לא הייתה הפעם הראשונה שקראתי את המאמר הזה של בעל הסולם, אבל לא היה מתאים מהמאמר הזה לרגע הנוכחי: "בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לדעת שאין עוד מלבדו…".
כך הרב"ש חי את חייו. הוא לא פחד מדבר. הייתה לו יראה בפני הבורא. בכל פעם הופתעתי מחדש מכך שהקשר הזה בין האדם לבורא יכול להיות קבוע. רציתי לחיות כמוהו, להימצא עם הבורא בקשר כזה.
✅ קראתם את פרק 37 מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. מוזמנים לטעום מפרקים נוספים ולרכוש את הספר המלא
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"
