"הבדידות הורגת. חלף עוד יום, שבוע, חודש, שנה, ואני לבדי. בארוחות צהריים בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, בחגים, בימי הולדת שאף אחד לא זוכר. מעט החברים הלכו ונעלמו עם הזמן… מקווה שהייתי משמעותי בחיי מישהו, ולו לזמן מה. זמן ללכת".
את המילים האחרונות האלה, מפלחות כל לב, כתב אופיר ענבר, ששם קץ לחייו לפני כשבוע. אם הייתי יכול לכתוב לו חזרה, לו ולצעירים רבים שחשים כמותו, צעירים שפתאום ערניים לבדידות העמוקה, לדיכאון הסמוי שרובץ בליבם, הייתי כותב להם את התובנה המשמעותית שלמדתי בכל שנותיי בלימוד חכמת הקבלה.
הבדידות בימינו מורגשת מעיקה, כבדה כמו מגפה, מפני שנכנסנו לשלב חדש בחיים, לעידן אחר – עידן שבו עלינו להיות מחוברים זה עם זה, מלוכדים בקשר טוב והדדי, מחובקים מבפנים חזק-חזק, כמו אימא אוהבת שמחבקת את בנה היקר.
ואנחנו מתנגדים. הטבע דורש מאיתנו להיות מחוברים מלב ללב, ואנחנו לא נוטים לשם. הטבע שלנו מושך אל תוך עצמו, מתנגד לקשר פנימי, והתוצאה היא בדידות עגומה. בינינו, כמעט ולא חסר לנו, אנחנו מוקפים בחברים ובקרובים, עטופים בבילויים, בסרטים, בחיים תרבותיים שלמים. אבל מה, הריקנות גוברת, החלל בפנים הולך ומתרחב, הצימאון לקשר מתחזק.
לטבע יש תכלית. הוא מפעיל עלינו לחצים כדי שנרגיש קו דקיק אחד: רק התקרבות לבבית בינינו יכולה למלא את החלל העצום שנפער בפנים. נעבוד לילות כימים, נבלה עד השעות הקטנות, נירדם עם הנייד בתוך הרשתות החברתיות, אבל בור הריקנות ייפער יותר ויותר.
הרגשת הבדידות מעוררת בושה, היא נתפסת כחולשה. כולנו רוצים להיראות כגיבורים, להפגין שלא אכפת לנו מהעולם, אבל את הרגשת הבדידות החדה אי-אפשר לסלק כלאחר יד.
חכמת הקבלה לא מצמצמת את תחושת הבדידות, היא מלמדת איך להתמודד עימה. היא רואה בהרגשה הזאת סימן טוב של התקדמות והתפתחות, רק צריך לדעת איך למלא נכון את החיסרון. הקבלה לא מציעה עוד טיולים ובילויים, טיפול בבעלי חיים או ריפוי בכדורים. המילוי שלה הוא במתן תשוקה חדשה לחיים, בהרחבת אופקים שיש חיים נצחיים, שיש תכלית, יש משמעות, יש מהות. יש מקור מלא מים חיים. רק להתקרב קצת ולשתות.
בעל הסולם כותב כי "בכל אדם יש ניצוץ בלתי נודע התובע התייחדות עם אלוהים. וכשהוא מתעורר לפרקים, הוא מעורר בו תשוקה לדעת את האלוהים… ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכול" ("כתבי הדור האחרון").
הקבלה מאירה את הנקודה העמוקה שחבויה בכל אדם. נקודה שהיא כמו מיתר, די לפרוט עליו כדי להרעיד את הלב, לנענע את כל עולמו הפנימי של האדם. הנקודה הזאת היא הקשר השלם והנצחי עם האלוהים, עם הכוח העליון שנמצא קרוב לכל קוראיו, ומתאווה שנתקשר אליו, שנפיק יחד צליל.
לכן אם אתם מזהים חבר או קרוב שמגלה סימנים של חולשה, אז לא מיד לגונן, לנער, למשוך לבילויים סוערים, או להרעיף אמפתיה ללא גבול, אלא פשוט להיות לצידו. לא מעליו, איתו. בהרגשה שווה, בחברות. להסביר לו שמה שהוא מרגיש זה אמת, זה הטבע, זה הכוח העליון האחד שסידר כך את השתלשלות העניינים, ולמה? כי הוא רוצה להביא להרגשה נעלה.
חבקו אותו ותאמרו לו מעומק הלב: "אתה נמצא לפני פתיחה רגשית גדולה. אין לך מה להצטער, אתה פשוט לא רואה את המילוי, אבל הוא נמצא ועוד רגע הוא יגיע, הוא ממש כאן!".
תסבירו לו במילים שלו שאי-אפשר להגיע לתענוג בלי חסרון, להרגשה נעלה בלי כאב, לחיבור בלי ניתוק, וזה מה שהטבע מפתח כרגע. תגידו שוב: "הוא מתגעגע אליך, לכן הוא מגלה בך חללים חדשים כדי שתרגיש ותתפוס מציאות חדשה. הוא מעורר אותך לשאול מה הטעם בחיים וכך מכין אותך לגילוי מסוג חדש. נכון, זה כואב וצורב, אבל זה תכף ייפתח. ואתה לא לבד, אתה לא לבד, בכולנו יש תחושת בדידות, קטנה או גדולה, אבל יחד נתקשר מבפנים, נרגיש את הכוח העליון עוטף אותנו ברחמים, מכסה אותנו בשמיכה אחת וממלא את הבדידות שלנו בחום ואהבה".
בתמונה: אופיר ענבר ז"ל | צילום מדף הפייסבוק
моментальный займ на карту через интернетзайм по залог недвижимостизайм через золотую корону