לא צפיתי בסדרה "משחק הדיונון" ולא אצפה בה. ולמי שלא יצפה בה כמוני זה תקציר העלילה של הסדרה הדרום-קוריאנית, כפי שסיפרו לי תלמידיי: אנשים נואשים משולי החברה שנמצאים בחובות עצומים מתגלגלים בדרך-לא-דרך להתחרות במשחק מסתורי על סכום כסף גדול. מי שמנצח זוכה במיליונים, ומי שנפסל נורה במקום ומגלה זאת בזמן אמת.
המשחק על החיים ועל המוות עובר דרך שישה שלבים של משחקי ילדות קלאסיים, כמו: גולות, משיכת חבל ועוד. המשחק הראשון לדוגמה הוא "אחת, שתיים שלוש, דג מלוח" – כולם רצים קדימה בזמן הספירה, ומי שנתפס זז בסיום הספירה נורה במקום.
הסדרה הפכה ללהיט ענק תוך רגעים, וברור לי למה: היא מתארת את עצמנו, את הזוועות שעלולות לפרוץ בנו אם רק נגיע לקצה, אם היצרים שבתוכנו לא יקבלו ביטוי. עצם העובדה שרבבות צופים בה בהתלהבות כזאת מוכיחה שמתחת לחזות המתורבתת, הטבע שלנו
הוא יצר רע הרסני, ולכן אנחנו נמשכים כמו מגנט לצפות בסצנות מזעזעות.
הוא יצר רע הרסני, ולכן אנחנו נמשכים כמו מגנט לצפות בסצנות מזעזעות.
אנחנו מרבים לומר שהעולם הוא ג'ונגל, שבו החזק אוכל את החלש, אבל בג'ונגל החזקים לא רוצים להשמיד את החלשים, לא רוצים לגרום סבל לטרף שלהם, אלא רק לספק את צרכי הגוף שלהם. לאכול כדי לשבוע. ברגע שהם מלאים, הם רוצים לישון ולשחק, לא להרוג או לפגוע בשביל הכיף.
בג'ונגל האנושי אנחנו רוצים לטרוף אנשים אחרים, נהנים לראות אותם כואבים. זו הסיבה שהג'ונגל הטבעי משגשג ללא חוקים כתובים, בעוד הג'ונגל האנושי – שאנחנו בטעות מכנים אותו "ציביליזציה" – מתפורר למרות ערימות החוקים המוסריים השואפים להגביל את הברבריות שלנו.
אם היו לנו תקוות למצוא טוב בטבע האנושי, אז "משחק הדיונון", ובעיקר הפופולריות שהסדרה זוכה לה, מוכיחים שאין לנו למה לקוות בנוגע לכך. אם אנחנו מסוגלים ליצור סדרות כאלו והן יכולות להפוך ויראליות, מובן מה זה אומר עלינו.
וזה הטוב היחיד שיכול לצאת ממופע האימים הזה: ההבנה שלא מדובר בסיפור בדיוני, אלא בתיאור אותנטי של מי שאנחנו. אם רק נקלוט את זה לא רק בשכל אלא ממש בעומק ליבנו, אז נהיה מוכנים לעשות צעד כדי להשתנות באמת, כחברה וכבני אדם. לא סתם לדכא
ולהחביא את הטבע שלנו מאחורי נימוסים והליכות, שגורמים לו להתפרץ ביתר שאת, אלא ממש לקחת אותו ולהפוך אותו ליצר טוב.
ולהחביא את הטבע שלנו מאחורי נימוסים והליכות, שגורמים לו להתפרץ ביתר שאת, אלא ממש לקחת אותו ולהפוך אותו ליצר טוב.
לעת עתה אנחנו יושבים קהי חושים ביציע בסלון ומריעים לתבוסת הגלדיאטורים בזירת המסכים. אתם רואים, לא הרבה השתנה מימי רומא העתיקה, מלבד העובדה שהפכנו אכזריים יותר ובצורה מתוחכמת יותר.
שינוי אמיתי יקרה אם סופסוף נקלוט שזה לא בסדר להיות כאלו שאנחנו פוגעים בעצמנו, אז המוח שלנו ייפתח לאפשרויות אחרות. ויש אפשרויות אחרות, יש דרך לשנות את היצר הרע לטוב עצום, אבל היא דורשת רצון, נכונות והסכמה רחבה.
כדי לשנות את מי שאנחנו עלינו ליזום תהליך חינוכי שבו סדרות כמו "משחק הדיונון" יהיו אסורות מתוך הבנה שהן מגרות ומעודדות את הרעב לרע שבנו. ובמקביל להתחיל להפיק וליצור סדרות שהתוכן שלהן עוסק בקשר אנושי יפה, ביחסים של עזרה הדדית, של שיתוף, של חיבור על פני כל ההבדלים בינינו.
זה בטוח לא נשמע כיף ליישום – ואפילו לא מרתק לצפייה – למי שאנחנו היום. אבל האמת היא שזה רק עניין של הרגל שבסופו יהפוך לנו לטבע שני. אם נתמיד להגביה בעינינו דווקא את היחסים הטובים בינינו, נגלה לאט-לאט את התענוג האינסופי שטמון באהבת הזולת, נרגיש כמה הוא מספק וממלא בלי השוואה לכל דבר אחר.