אמש, אחרי שנה ארוכה שרק למדנו והתראינו במרחב הווירטואלי, נפגשנו פיזית בבית "קבלה לעם" בפתח תקווה לסעודה חגיגית.
אירועים כמו אלה, שתכליתם קירוב לבבות ללב אחד, חשובים לי מאוד. כי כל התקרבות במילימטר אחד כלפי השני, מעוררת ומכניסה ללב המשותף – ולכל לב ולב – הרגשה של כוח רוחני גדול. זה חוק רוחני: ככל שבני האדם מתקרבים ביניהם לבבית, הם מתחילים להרגיש ביניהם את כוח הטבע העליון, את הבורא, עד שהוא מורגש ביניהם יותר ויותר, ממלא כל חוסר וחלל.
שנה של ציפייה עוררה בתלמידים דריכות לקראת מפגש כזה, רצון עז, געגועים חזקים, עֶרְגָה של ממש! ולכן דווקא השנה האחרונה ורצף הסגרים שעברו עלינו גרמו ללב להתרחב, להיות מוכן ומזומן להרגיש בתוכו את האור העליון, את כוח החיבור הנשגב בינינו.
דבר נוסף, אם לאורך השנה החולפת למדנו אלפי תלמידים ברשת וירטואלית אחת, אז אתמול לראשונה התפצלנו במתכונת יוצאת דופן והיברידית: חלקנו השתתפו פיזית באולם אירועים, וחלקנו השתתפו וירטואלית דרך צפייה מנקודות שונות ברחבי העולם. המרחב הפיזי והמרחב הווירטואלי לא התנגשו זה בזה, אלא דווקא התלכדו יחד ותמכו זה בזה.
למרות התבשילים הטעימים והמשקאות החריפים, למרות השירה המשותפת והשמחה בעיניים, הרגשתי בלב התלמידים והמשתתפים איך הם רצו להשפיע זה לזה, למלא בשפע את האחרים. ההפוגה הארוכה קידמה כל אחד, החדירה ברצונו הרגשה של תלות באחרים, ערערה מעט את האגו הפרטי ואת הרגשת הביטחון העצמי, ובמקומם נולדה בקשה חדשה להתמלא בהרגשת הביטחון הכללית, להתחזק בערבות הדדית.
בכל אחד נעשה מקום פנוי בלב לקבל את הזולת, כמו שכתב לנו בעל הסולם: "היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל ניצוצי הקדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים" (איגרת י"ג).
תמונות: Ovadia Tzur