בשנותיי הראשונות בישראל, כשהייתי עולה מהשפלה דרך הרי יהודה לירושלים, דמעות של התרגשות היו מטשטשות לי את הנוף. המילים של סבא שחלם באוזני הילד שהייתי על ירושלים הבנויה, השלמה, עברו איתי בשער הגיא, ויחד נכנסנו לעיר ציון; הוא ואני.
סבא צייר לי את ירושלים האידיאלית, כמו שהיא מופיעה בכתובים ובשירים: עיר האבות, זאת שחוברה לה יחדיו. אחרי כמה שנים של התפעלות מסונוורת התחלתי להבחין שהיא לא כאן, ירושלים הזאת שלו. עברתי ברובע, ובעוד אחד, הם לא היו מחוברים. "ירושלים היא לא עיר שלמה", עברה ההכרה בראשי, "העם היהודי, ואני בתוכו, לא מרגישים שהיא שלנו, שקיבלנו אותה ויש לנו על מה לשמור".
כך גם כשאני נוסע ברחבי ישראל. אני לא רואה לפניי את ארץ ישראל השלמה, אני רואה שהיא מחולקת; שמשנה לשנה יש בה יותר פירוד, ריחוק והסכמה בשתיקה של רוב היהודים: "נשאר לנו עוד משהו מאותה ארץ שלמה? בסדר".
הכול היה יכול להיות אחרת לגמרי אם היינו קובעים שהארץ שלנו בלבד, כמו שצריך להיות במקור. אם היה לנו כוח, כולם היו מקבלים שהארץ שלנו ושותקים. אלא שכוח יכול להיות לנו בתנאי אחד: אם נתקן את עצמנו, אם נעשה מעצמנו עם שלם ומאוחד, כדי להיות מותאמים לירושלים המאוחדת, לישראל השלמה.
אבל אנחנו לא רוצים לקבל אחריות על ירושלים ועל ארץ ישראל, לא רוצים לחיות בהתאם, אז כך גם מתייחסים אלינו אחרים. הלב שלנו שבור, הוא לא פונה לחיבור בינינו. אין לנו אותה הגדרה של איחוד, אותה הרגשה של יחד, ולכן אנחנו מסכימים שכל אחד ייקח את הארץ מאיתנו – רק שיעזבו אותנו בשקט. מצב מקולקל.
בלי חיבור בעם ישראל, ארץ ישראל לא יכולה להיות מחוברת ושלמה. לכן משנה לשנה אנחנו מפזרים את חלקיה, ומתפזרים בעצמנו לכל כיוון. אין בכל אחד מישראל רצון פנימי לראות את הארץ שלמה. יש מי שפשוט לא מתנגדים. ויש בינינו שמתנגדים לרעיון השבות של עם ישראל בארץ ישראל בכל מאודם.
יוצא שבמקום עיר שחוברה לה יחדיו, יש פחד לצאת לרחובות. הפחד משתלט, מפני שאנחנו לא קרובים אליה פנימית, לא מתחברים אליה בלב ונפש, לא מבינים את מהותה של ירושלים ולא דואגים שתתגלה לנו, מה שמגלגל עלינו עוד ועוד מלחמות וחוסר שקט.
הכול תלוי רק בנו. אנחנו לא צריכים לדבר עם אף אחד, לא להסביר ולא לשדל. אנחנו צריכים לגעת באמת, שהיא המקור שממנו יוצאות כל הדתות והאמונות. היהדות האמיתית היא המקור לכול, אנחנו רק צריכים לפתוח אותה, להכיר אותה, ולהתחיל לחיות אותה – את העיקר שבה: "ואהבת לרעך כמוך". אז כל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל ובירתה, ויצטרפו.