בימים מתוחים אלה המצב בישראל מחריף את השסעים והפילוגים החברתיים במדינה. בעוד שחלק מהאנשים מבכים את אובדן הגאווה הלאומית, אחרים מזהירים כי ישראל הופכת למדינה לאומנית וגזענית. האם יש מנה בריאה של פטריוטיות וגאווה לאומית שאינה פוגעת בזכויותיהם של אנשים אחרים? בעל הסולם, הרב המקובל יהודה אשלג, עונה שיש, אבל ראשית עלינו להבין מהי המשמעות של גאווה לאומית עבור ישראל.
עוד לפני שהתרחשו הטרגדיות של מלחמת העולם השנייה והשואה הזהיר בעל הסולם מפני ההשלכות של לאומיות מפורזת, פשיזם וקומוניזם. ביוני 1940, בחודש התשיעי למלחמה, הוא הוציא לאור עיתון בשם "האומה". בעיתון הוא הקדיש מדור לדיון באיזון בין הומניזם לבין פטריוטיות, או כפי שהגדיר זאת "אהבה לאומית".
באותם הימים, לפני הקמת מדינת ישראל, חש בעל הסולם כי הכחשת הפטריוטיות תסכן לחלוטין את הקמת המדינה היהודית. עם זאת, הסכנות של פטריוטיות מוגזמת כבר היו ברורות. כדי לטפל בסוגיה הציע בעל הסולם "חינוך לאומי באופן יסודי מחדש כדי לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו".
עם זאת, בעל הסולם הדגיש כי ההגדרה שלו ללאומיות אינה זו שאנו משתמשים בה בדרך כלל. "וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור, כי הגם שכוונתי להשריש אהבה יתרה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מידת הגדלות האפשרית, עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם השנוא כל כך עלינו, ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המילות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מופרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.
ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למידת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. וברור, שמידת האגואיזם הטבוע בכל ברייה הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה.
ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למידת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו".
שמונים ושתיים שנה לאחר שהמילים האלה נכתבו ברור שלא מצאנו את האיזון. אנחנו עדיין משתמשים בלאומיות עד כדי כך שהיא הופכת לשוביניזם, כפי שהגדיר זאת בעל הסולם, או מתכחשים אליה לגמרי ומסתכנים באיבוד זהותנו.
אני חושב שהגיע הזמן שנשיג לאומיות בריאה. עלינו להצית בינינו תחושה של זיקה טבעית, אינסטינקטיבית, כזו שקיימת בתוך משפחה באופן אידיאלי, ולהקיף בה את כל העם.
כדאי לנו להתמקד בחיזוק אחדותנו הכוללת ולא באיחוד של מפלגות נגד האחרות. זה קל מאוד להתאחד נגד "אויב" משותף, אולם זוהי לא אחדות אמיתית, ובהיעדר אויב, האיחוד יתפרק בבת אחת. נוכל להתמקד באחדות רק אם היא תהיה הערך לכשעצמו, ללא קשר לנסיבות חיצוניות.
תשומת הלב המתמדת שישראל מקבלת מהעולם מציבה אותה בעמדה ייחודית. עליה להפוך לדוגמה של לכידות חברתית וערבות הדדית שאין לאף עם אחר. כשישראל מאוחדת, האומות מעריכות ומקבלות אותה בברכה. לעומת זאת, כשישראל מפולגת, האומות מזלזלות בה, טוענות שהיא מדינה גזענית ולאומנית ומאשימות אותה בכל מה שלא בסדר בחייהן.
אם ישראל לא תהיה קיימת לא תהיה דוגמה של אחדות לעולם. זו הסיבה שישראל חייבת לבנות את אחדותה, וזו ההצדקה היחידה לקיומה של ישראל. זהו האיזון היחיד האפשרי בין לאומיות להומניזם – כשהלאומיות משרתת את ההומניזם.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"