מזלזלים, לועגים, חוגגים את כישלון האחר, מתעללים זה בזה במחשבה, דיבור ומעשה. כאשר התנהגות על פי ערכי המוסר כבר לא מרשימה אף אחד, מתחיל בלגן בחברה. במאה וחמישים השנים האחרונות ראינו כיצד העקרונות המוסריים מאבדים אחיזה ושליטה באדם, בתא המשפחתי, בין הורים לילדים, בתוך החברה בכללה. מי באמת מתבייש בפני האחר?
עוד בראשיתה הבחינה האנושות ביצר הרע שפועל בה – יצר שכולו רצון לקבל הנאה על חשבון האחר. היא הבינה שאם היא לא תציב לו גדרות, אז בהדרגה נרמוס זה את זה ואת הסביבה בלי צער וחרטה. לכן האנושות בנתה מערכת חוקים שתגדיר התנהגות טובה ורעה, ותחייב את האדם לבחור בטוב בעזרת יראה מפני עונשים נפשיים וגופניים.
אבל זה לא צלח כל כך. האנושות לא הביאה בחשבון שהאגו, הכוח השלילי שפועל באדם, אינו קבוע. הוא מתפתח מדור לדור בגידול אקספוננציאלי, כך שבשלב מסוים אמות המוסר הפכו קטנות עליו.
כשהאנושות הייתה בחיתוליה, מה כבר רצינו? שתהיה לנו איזו בקתה, קורת גג מעל הראש, משהו פשוט למלא את הבטן כשהיא מקרקרת, מין כשצריך, ומשפחה שתדאג לנו ואנחנו לה. אלו רצונות שקל לגדור, לשמור שלא ישתוללו ויזיקו.
רק שבהמשך הרצון גדל. התחלנו לרצות גם כסף – להרוויח הון! – ואחר כך גם רצינו לשלוט וכמה שיותר, ורצינו כבוד ויוקרה, והשכלה שתיתן לנו כוח להשיג את כולם. הרצון לקבל הפך מפלצת אגו שחשפה את שיניה.
עד לפני חמישים, אולי מאה שנה, הצליחו אסכולות המוסר בחברה להחזיק איכשהו את האדם. משפחות לא נהרסו בכמויות כמו היום, היחסים בין ההורים לילדים היו מובנים יותר ומסודרים. המוסר החזיק אנשי מקצוע לא לרמות, בלם מדענים ופוליטיקאים משקר. לפחות למראית עין.
עכשיו ברור מה קורה, אי-אפשר להסתיר ואף אחד אפילו לא מנסה. מיום ליום המצב נעשה גרוע יותר. המוסר מסוגל לתת מענה להתנהגות נכונה רק לשכבה קטנה של הרצון לקבל, לאגואיסטים מתחילים. אבל כשהרצון לקבל גדל, זה לא עובד יותר.
לכן כדאי שנעצור ונלמד על אותו הרצון שפועל בנו: מאיפה הגיע ולאן הוא הולך, עד לאיזו דרגה הוא צריך להתפתח, ולמה הוא נועד. בשביל מה הוא קיים אם הוא הרסני כל כך? כדאי לנו ללמוד את כל זה עכשיו ולתקן את הסטייה כל עוד אפשר בקלות יחסית, במקום לחכות לסבל קשה יותר שייגרם לנו זה מזה, ומהטבע כפועל יוצא מזה – כמו שהתחלנו כבר להרגיש.
הטבע הוא לא כוח עיוור ודומם כמו שנדמה לנו. הוא מערכת שיש בה כוח עליון שהוליד, מקיים ומפתח את כל מה שבה, החל מהדומם אל הצומח והחי ועד האדם – שהוא החלק היחיד שלא ער לקיומה, לא מרגיש חלק ממערכת הטבע באופן אינסטינקטיבי. בגלל זה אנחנו מתנהלים בעולם כמו ילדים שחושבים שהם לבד בחדר, ממציאים לעצמנו חוקים, משתוללים, הורסים. עיוורים לזה שאימא נמצאת ומשגיחה כל הזמן, ובסופו של דבר היא תחייב אותנו לתקן את מה ששברנו ולציית לחוקים שקבעה. לכן כל מה שחסר לנו הוא לחנך את עצמנו להרגשה שטובתנו הפרטית וטובת העולם הם דבר אחד, כי העולם הוא אחד.