יש אנשים שהבכי פורץ ויוצא מהם בקלות, ויש שמתאפקים ונסגרים, מחזיקים את עצמם. אנחנו יודעים שלאו דווקא הדמעות מעידות על עוצמת הכאב.
בין אם הדמעות זולגות או לא, הרבה כאב עובר וזורם עכשיו בעם, על השבויים, על החיילים הנופלים, על המשפחות השכולות ועל החברים הטובים.
ועוד כאב מפלח ישנו, על הפירוד. לאנשים רבים כואב הלב על הפילוג בינינו, והם מבקשים בתוכם שמשהו יזוז בנו סופסוף ונשתנה. שנתעורר להתקרב, ולו רק למען אלו שנלחמים בשבילנו. שנאהב כבר למען ה'.
ואולי הם מרגישים שהבקשות לא מתמלאות, והתפילות לא נענות, והם כבר קרובים להתייאש. זה מצב קשה אין ספק, אבל הוא מקרב אותנו מאוד אל השער היחיד שלא ננעל. שער הדמעות נפתח בדיוק כשאדם מרגיש שאין לו יותר מה להגיד, שנגמרו לו כל המילים שבעזרתן ניסה לשכנע את הכוח העליון לעזור, והוא מתפרץ כמו תינוק שאין לו כלים אחרים לקבל את מה שהוא כל כך רוצה, מלבד הבכי.
הבכי הזה לא כרוך בהכרח בדמעות. הבכייה שפותחת את שערי שמיים היא בקשה פשוטה מאוד, ישירה. היא קריאה ממעמקים, מעומקי הלב, שנתקרב בינינו, וביחד נתקרב אל הבורא. זאת בכייה שהיא ביטוי של רצון אמיתי – שאין לו יותר שום פניות, רק האחת הזאת.
ואם אנחנו בוכים כך, והדמעות הן עבור העם שלנו שלא מתעורר להתאחד, והן נובעות מתסכול ומחוסר אונים נורא על השנאה שפוגעת בנו ומחלישה אותנו, אז תדעו שהבכיות האלו מועילות מאוד, לכן תמשיכו, תמשיכו בכל הכוח לבקש.
מוזמנים ללמוד את השיטה לחיים מאוזנים, הרמוניים ומשמעותיים