שוב נחשף השבוע השסע בין אשכנזים למזרחים. חברי כנסת, אנשי משפט, משפיעי דעת קהל והקהל עצמו – כולם השתתפו בתגרה.
שבעים וארבע שנה מאז שחזרנו והתקבצנו בישראל בתום גלות ארוכה, נעות העדות לאיטן אחת סביב השנייה, חשדניות וערניות, עד שנזרקת איזו אמירה שמדליקה את הזירה – ובום! – כולם קופצים זה על זה ברצינות תהומית, או בבדיחות דעת, כביכול.
כשעליתי ארצה נדהמתי מהתופעה: עומדים אומנים ומפזרים בדיחות עדתיות מהבמה. זה היה שיא האופנה. שחקנים התגאו ביכולות שלהם לחקות מרוקאי, גרוזיני, פולני, יקה. הסתכלתי עליהם והרגשתי בושה. נעשתה לי שריטה בלב.
אף אחד לא קם ואמר, "תפסיקו, אנחנו עם אחד, לא כדאי לנו ככה לצחוק אחד על השני". להיפך, כולם הצטרפו לצחוק הכללי. אם הייתה לך בדיחה עדתית טובה – היית בחבר'ה, "אחד משלנו", כאילו זה קלף מנצח בהווי הישראלי. גם הממשלות לא טרחו לטפל בעניין, אולי כי נוח למשול באומה כשהיא לא מלוכדת.
בדיחות עדתיות הן בשום אופן לא קלף מנצח, ובטח לא עוזרות לחפות על מרחקים. הן לא שוברות את הקרח אלא מקפיאות את הלב. הדבר היחיד שהן מזינות הוא הגאווה המסריחה של כל אחד ב"מוצאו". כל עדה שייכה את עצמה למדינה ממנה באה ופיתחה סביבה גאוות יחידה. כאילו שלא כולנו מאותו מוצא יהודי.
אני למשל ספרדי. כן, נולדתי ברוסיה, אבל ידוע לי שאבותיי גורשו מספרד. יש אומרים שכל היהודים הגיעו לספרד, ורק אחר כך יצאו משם והתפשטו בעולם, חלקם עברו דרך גיברלטר לאפריקה, לארצות המגרב, וחלקם התפזרו בין מדינות אירופה.
אבל איך שלא יהיה הגלות נגמרה, די לנו ממנה. כבר עלינו ארצה, אז למה להתעקש להיאחז בשורשי הגולה? כך לעולם לא נצליח לאחות את הקרע, את הפער בינינו, אשכנזים לספרדים, אפילו אם נתאמץ מאוד לקרב ולהשוות בין כולם.
קרבה ושוויון אין פירושם לקחת את השונים ולהשליך אותם כלאחר יד באותו סיר. אי-אפשר לקחת אוכל תימני כמו מלאווח, לזרוק לתוך מרק עוף מכובס, ולצפות שיצאו מזה מטעמים. חייב להיות תבשיל שלא מתעלם ממרכיבי המקור, אבל מכוון מראש ליצור טעם חדש ומקורי.
עלינו לייסד לנו תשתית משותפת שעליה אף אחד לא ישייך את עצמו לארץ המוצא של גלותו, אלא ליהדותו. אנחנו יהודים, אנחנו עם ישראל, אנחנו חיים בארץ ישראל, ואנחנו צריכים לקבל על עצמנו את חוקי ישראל. הכלל הגדול שבהם הוא "ואהבת לרעך כמוך". אהבה היא המוצא שלנו.
עד שלא נברר את המוצא שלנו, שורש עם ישראל, יימשך הקרקור והניקור העדתי ולא ייגמר עד ששוב נתפזר. הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לברר זאת כי חוקי ישראל לא הולכים טוב עם גאווה. הם דורשים להתעלות מעליה לאהבת הזולת. אז אנחנו מוכנים לשקוע בכל תרבות אי-שם מעבר לים, רק לא להשקיע בזו.
חזרתנו לארץ התרחשה כהזדמנות לתקן את התמוטטות בניין האהבה בינינו, שסמלה הוא בית המקדש. אם אי-פעם אנחנו רוצים להצמיח כאן חברה שיש בה חיים, עלינו לגשש בחושך הגלותי שנח עלינו, לתור אחר השורש המקורי שלנו, לחפור עמוק עמוק אל תוך האדמה, להגיע אליו, לתפוס בו, להתחבר אליו ולהתחיל לצמוח ממנו.
רוצים להעמיק?