נהגתי לדבר שעות על גבי שעות עם המורה שלי, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש). לרוב שוחחנו ביחידות בהליכות היומיות שלנו לים בשעות הבוקר, או כשהיינו מתנתקים מהשגרה ונוסעים יחד ללימוד לילי בטבריה. אבל לא רק שם, אלא גם בדרכים הארוכות שהיינו מעבירים מעיר לעיר בצפון, לעיתים בנסיעה לירושלים, לצפת או לעוד מקומות שביקרנו בהם בקביעות.
פעם שאלתי אותו מה הוא עשה לפני שהגעתי אליו? והוא ענה, הייתי לבד. וכששאלתי אם לא הרגיש נחיצות לדבר עם מישהו? ענה שלא. וכשהתעקשתי להבין עם מי בכל זאת הרבה בשיחה, אמר בחיוך שהוא אוהב לדבר עם אנשים חכמים, עם עצמו.
היום, שלושים שנה מאז שהסתלק לעולם האמת, אני מבין את כוונתו. אני יושב לבדי בחדר, ויכול להמשיך כך בלי לצאת עוד מאה שנה. אני מטייל פה ושם, אבל מאז ימי הסגר אני לרוב עם עצמי. מלא ומתמלא. לא חסר לי דבר. אם לא התלמידים שלי או הסברה של חכמת הקבלה במילים פשוטות לקהל הרחב, הייתי שותק.
מקובלים לא נהגו להעביר את זמנם בשיחות בטלות. הם לומדים יחד, קוראים מהמקורות. כך מורי ואני נהגנו: יושבים זה מול זה, ספר הזוהר פתוח מול עינינו, כוס קפה שחור ליד ולא מפסיקים לקרוא. מדי פעם הוא עצר לבאר, מדי פעם אני שאלתי לברר, רוב הזמן היינו קוראים ומתחברים, קוראים ומתעלים להרגשה רוחנית משותפת. כלום לא היה חסר, כלום.
אם היו אירועים אקטואליים גדולים בעולם, בחירות משמעותיות בישראל, או מקרים שטלטלו את השיח הציבורי, אז היינו מחליפים כמה מילים, אבל לא משתהים ובטח לא מקשקשים. לרגע לא סרנו מחשיבה על מהות החיים, דקדקנו על כל שבריר שנייה כחוט השערה.
שמעון, בנו של רבן גמליאל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין בתקופת חורבן בית המקדש השני, אמר: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים, מביא חטא" (משנה אבות א, יז).
אין לנו יכולת של ממש להקשיב אחד לשני, לשמוע את הלב המשותף שלנו – לב המערכת האנושית שנקראת "אדם" וכולנו חלקים ממנה – כל אחד סגור בתוך בועת האגו שלו, כל אחד מחזיק מעצמו חכם מהאחרים ושומע מטבעו את מה שטוב לו.
לכן העצה היחידה שלי היא להעמיק פנימה בתוכנו, להיות רגישים לנקודה שבליבנו, לרצון שמשתוקק לפרוץ את גבולות האגו כדי להיות מסוגלים לשמוע את מה שמחוץ לנו באמת: את הטבע שמדבר בדרכו ומכוון אותנו בשפתו הייחודית לגילויו.