אנחנו עומדים בשבוע הישראלי הכי טעון בשנה, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל.
במשך ההיסטוריה עם ישראל ידע אסונות לאומיים כבדים מאוד. חלקם קרובים יותר לזמננו – אותם אנחנו מציינים השבוע בטקסי זיכרון ועמידת דומייה על השכול הנורא של מלחמות ישראל והאובדן המר של מיליונים בשואה – וחלקם אסונות שנעוצים בזמנים קדומים יותר בחיי האומה, ומצוינים בלוח השנה היהודי בימי בין הַמְּצָרִים.
הצורך בעצירה מיוחדת במועדים קבועים להתייחדות עם אבלות האומה הוא צורך מובן. עם זאת צריך לתת לזיכרון ללוות אותנו ביומיום, ולא לקבור אותו בצאת הכוכבים בחלוף היום. לא שילווה אותנו בבכי מתמיד, אלא בתוספת רצינות קבועה ומפוקחת, גם ברגעים הכי שמחים של אדם ואומה.
זכרון אחינו המתים, חללי כל הזמנים, צריך ללוות את חיינו בשגרה, לכוון בדרך קבע את המחשבות והמעשים שלנו. האם אירועי העבר מקדמים אותנו להמשיך לעבר העתיד, לפתח את התקווה למענה הם הקריבו את חייהם? השכול צריך להיות זיכרון חי למשמעות הארץ הזאת עבורנו.
הרי זאת ארץ שהיא הרבה יותר ממקום מפלט לעם רדוף ששב לארצו אחרי אלפי שנות גלות. אדמת ישראל ניתנה לנו כדי להקים עליה אומה יהודית, חברה רוחנית שרגש האהבה בין חבריה לא זקוק לגינונים של נימוסים ומילים חלקות, אלא מתקיים בחיבה פנימית שלא יודעת לשקר, ומאירה בה את העולם. זה תמיד היה ייעודנו וטרם מימשנו אותו.
לייעוד העליון של השגת אהבת אחים בינינו, שתחבק בשיאה את האנושות כולה למשפחה אחת, כיוונו וכתבו המקובלים לאורך כל הדורות. הם קיוו שנבנה יחסים חדשים ומאוחדים לפי עצותיהם, ונחיה את נפש האומה. כך נמנע צער ומלחמה.
בעל הסולם, הרב המקובל יהודה אשלג, כתב למשל, "זכור אזכיר לכם עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמַת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו. לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר ליבכם בלב אחד ממש, ויקוים בכם הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך', בפשיטות" (איגרת מ"ז).
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"
(תמונה: רויטרס)