במנעד סיפורי הקורונה יש הכול מהכול: אישה שהדביקה בלא ידיעתה משפחה שלמה וכעת מלאה בתחושת אשם כי הנדבקים מפגינים כלפיה עוינות, ילדים שנכנסו לבידוד בגלל חבריהם ומטיחים בפניהם שהכול בגללם, ואפילו הורים שמנסים להדביק את ילדיהם כדי שיהיו זכאים לתו ירוק.
אם אזרח ביצע את כל הנחיות משרד הבריאות והוא בכל זאת הדביק אחרים, אז אין מה לעשות בנדון, זו יד הגורל. ואם ידע על ההנחיות של משרד הבריאות, התעלם מהן והדביק אחרים, אז הוא אשם והחברה צריכה להוקיע אותו.
טוב שאנשים מתחילים להבין שהם אחראים זה על זה, טוב מאוד שמתחיל לבצבץ בהם צורך בהתחשבות ובערבות הדדית. זה המסר העיקרי שאנחנו צריכים להפנים מכל המגפה הזאת. להבין שחסרה בינינו הרגשה שאנחנו שייכים לקבוצה אחת, לחברה אחת, שבה האחד צריך לדאוג לכולם.
מישהו מתנגד? אז שיוציא את עצמו מן הכלל, שיתבודד כאילו הוא לא נמצא בינינו. אין מה לעשות נגד המציאות: אדם הוא חלק מעם, חלק מציבור, והוא מוכרח לקבל אחריות על התנהגות שעלולה להזיק לאחים שלו לאומה.
אני למשל יכולתי לבודד את עצמי לחלוטין, לא לבוא במגע עם איש. גם בלי החיסון הייתי עובר את המגפה, בוודאות. אבל הלכתי והתחסנתי כי אני מציית להוראות, ולו רק מתוך הזדהות עם מה שהעם שלי עושה. זה כלל לא קשור לנגיף, אלא ליחס שלי לחברה, לעם שלי. הרי מבחינתי אין עניין של פחד לחלות, גם לא ויכוח על צדק. רוב העם קיבל על עצמו החלטה, או לפחות נרתם לכך, אז אני מרגיש חייב לו. עצם מעצמותיו. זה עניין עקרוני, חוק רוחני.
כתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת". כל חוקי האומה הישראלית מצווים לנהוג התחשבות וזהירות מתוך חיבה לעם ולעולם. אלה חוקים שנובעים מעמקי הטבע, חוקים של כוח עליון, וכמו שכותב המקובל בעל הסולם, הרב יהודה אשלג: "מוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצוות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע" (מאמר "השלום").