אנשים רבים נדחפים לשאלה על משמעות החיים דווקא מתוך סבל שמתעורר בהם בתא הקרוב להם ביותר, התא המשפחתי. פתאום באמצע החיים מתגלים בבני אדם רגשות של תסכול ואכזבה שאפילו עם בחיר ליבם הם לא מצליחים להתחבר כמו שצריך. אז מתחילות לבוא השאלות בזו אחר זו: מה רע בי, מה לא בסדר אצלי ואיפה נקודת הקשר בין שתי תפיסות עולם שונות, כמו גבר ואישה?
חכמת הקבלה מספרת שרצון האדם מטבעו הוא רצון לקבל הנאה. הרצון הזה הולך וגובר מיום ליום ורוצה עוד לטובת עצמו עד שהוא שובר כל קשר עם הזולת, גם אם מדובר בבעל ואישה שבאו בברית נישואין.
אבל הקבלה אינה מתמקדת בטבע האגואיסטי של האדם, אלא היא מיד מסיתה את המיקוד אל נקודת הקשר מעל האגו, אל הכוח העליון המחבר ביניהם, אל הבורא, כמו שדרש רבי עקיבא, "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן".
שכינה או בורא זו תכונה של תמיכה הדדית, של אהבה עליונה, של קשר מתעצם שנוצר משילוב הפכים של נקבי וזכרי, גבר ואישה. לכן בני זוג שמתחילים את דרכם ורוצים לחיות באושר במסגרת הנישואין ולשמור על המשפחתיות – למרות שטבע כל אחד מהם לדאוג לעצמו – צריכים מראש להגדיר שהם נכנסים למערכת יחסים נצחית. להסכים שהם יוצאים יחד להרפתקת חייהם, לעליות ומורדות, עד שהמוות יפריד ביניהם. על אחת כמה וכמה אם יש ילדים בתמונה, אז מתחייבים להמשיך יד ביד לאורך כל מקרי החיים, בין אם האהבה דועכת או פורחת.
אם מראש יודעים שמתחתנים פעם אחת ולתמיד, ההתחייבות התמידית הזאת אינה קשה. מרגע זה והלאה, הדגש הוא על בניית היחסים. אושר בין שניים מתחיל כשכל צד חושב על האחר, וכתוצאה מתמלא מכך. הנוסחה הזאת פשוטה ונפלאה: כשחושבים יותר על האחר, חושבים פחות על עצמך באופן ישיר. לא מבטלים את האני, אלא מגלים אותו מחדש בעיני האחר. ואם כל אחד – ולא רק בין בני זוג, אלא בחברה האנושית כולה – היו פועלים כך, העולם היה מסתדר נכון והכול היה משתלב באיזון מושלם.
אילו אנשים היו יודעים מראש שהם מתחתנים לעד ותכלית הקשר היא לדאוג לאחר, בעיות בחיי הנישואין היו מקבלות צביון חדש. על שבועה כזו צריך לחתום ביום החופה, שלא משנה מה יקרה בינינו – ועוד איך יקרה – אנחנו תמיד נחשוב לטובת האחר ולא לרעתו.
ומה קורה ביום שבו האגו ידרוש לעצמו יותר ויקפיץ באחד מן השניים מחשבה שלילית? המצב הזה דורש תיקון מיידי. כלומר, די לעשות חשבון בריא שיש לנו ילדים, בית ומסגרת משותפת שלא נרצה לפרק כך סתם, בשביל לדרבן אותנו להשתדל לתמוך זה בזה כדי לבלום את האגו ולהתעלות מעליו.
יש משפחות שבני הזוג אינם חיים במגע יומיומי הדוק, והן משפחות מאושרות. כל עוד המטרה המשותפת של בני הזוג מחולקת במעגלים נכונים – קודם מחשבה לטובת הילדים, אחר כך מחשבה על השותף או השותפה שלהם לחיים, ורק בסוף מחשבה לתועלת עצמם – אז היחסים מחזיקים. לרוב בני זוג כאלה הם חברים טובים. הם לא דורשים מהאחר אהבה ונאמנות, מילוי גשמי בלבד, אלא הם פועלים בשותפות, בחיבור, בחברות עמוקה.
כשבני הזוג הם חברים טובים וקרובים ולא דורשים יותר מדי אחד מהשני, כשהם מבינים שיש להם חיים ארוכים יחד והם מאפשרים גם מרחב לכל צד, אז יש סיכוי גבוה לשמר משפחה יציבה.
✅ רוצים להעמיק?