כל אחד מאיתנו, אם יעצור רגע להיזכר, יוכל לראות בעיני דמיונו את המורה המיוחד שהותיר בו רושם עז. גרם לו להעז לחלום, לשנות, ליצור; או אולי מורה שהיה שם בדיוק בזמן, עצר והיה לאוזן קשבת ברגע קריטי בחיים; היה שם לקדם, לתמוך, או פשוט לומר מילה טובה.
יש גם מורים שגרמו לפעולה הפוכה: הרתיעו אותנו, הבהילו ואפילו גרמו לנו לדחייה.
אלא מאז הגבלות הקורונה מורים רבים איבדו מכוחם. חוסר יכולתם לשלוט בכיתה, לשמר את הקשר עם התלמידים, להסתגל למצב החדש והשונה, הביא מורים רבים מהם לייאוש. חלקם תוהים על הראשונות, ויש מהם שחושבים לפרוש מעולם ההוראה. הם כבר מוותרים על היותם מודל להשראה.
על פי דו"ח של פורום ארגוני הפסיכולוגים הציבוריים שנערך בשנת הקורונה האחרונה, יותר מ-65% מהפסיכולוגים מעריכים כי לצוותי החינוך נגרמה פגיעה משמעותית בבריאות הנפש. המורים בישראל חוו מצבי חרדה ותשישות כתוצאה מהשינויים התכופים, מתנאי חוסר הוודאות והלימוד מרחוק.
אני בקלות יכול להזדהות עם מצבם, שכן גם אני מלמד מדי בוקר אלפי תלמידים. אומנם אני מלמד קהל בוגר שבא מרצונו ללמוד את חכמת הקבלה, ולא בני נוער שמחויבים על פי חוק חינוך חובה לשבת על ספסל הלימודים, אבל המעבר למרחב הווירטואלי היה צעד חדשני עבור כל מורה ואיש הוראה.
מצד אחד היה לי קושי גדול לאבד את הממד המוכר, להפסיק את הקשרים הפיזיים הרגילים, מצד שני זה אילץ אותי לדרוש מתלמידיי לפתח מערכות וירטואליות שייתנו הרגשה שכולנו יושבים בחדר אחד. נכון להיום מסתבר שמדובר בהצלחה גדולה יותר, שכן באופן הזה אפילו נוח יותר ללמד עשרות אלפים ברחבי העולם.
על כתפיהם השבריריות של המורים רובצת אחריות גדולה, אבל הם מוכרחים להתחזק בצדקת דרכם, להתמלא בביטחון במטרתם החינוכית. ניצוץ ההוראה זרוע בתוכם, אבל כנראה שלא מספיק בוער, הגחלת נחלשת עם השנים וחשוב לשלהב אותה מחדש. לכן חובה לתת גם למורים חינוך והדרכה קבועים, גם הם נכנסים לחוקיות החדשה שהחברה האנושית כולה נכנסת אליה. אין ספק שבתחילת דרכם הוכשרו המורים להתמודדות עם מצבים קשים, אבל בקצב השינויים של ימינו, כנראה שההכשרה שטחית ולא מספקת.
היום למורים נחוצה גמישות פנימית, כלים מעשיים לעמוד מול כיתה וירטואלית או פיזית, שיעזרו להם להתאים את עצמם ולהסתגל לכל מצב באשר הוא. בחרדות ובתשישות של המורים, שמשליכות גם על התלמידים, אני מאשים את מערכת החינוך, או הגוף שאחראי על פיתוח המורים. תוצאות הכישלון יחלחלו למדינה ולחברה כולה. אפשר להמשיך לדהור בדרך הישנה ולנפח את התלמידים בעוד ידע, ומי שילמד ויצליח יסתדר בחיים, אבל הגישה הזאת רק גורמת למורים לנטוש ולתלמידים לנשור.
היום עלינו לשים את הדגש על בניית האדם שבאדם. לא רק לחנך את הילד, אלא גם את המורה. זה צריך להיות יסוד הפדגוגיה, היסוד של כל הגישה להוראה. לצד מקצועות הספרות והפיזיקה, הלשון והמתמטיקה, צריך להיות דגש על איך כל ילד יפעל כלפי הזולת ביום שיתייצב וישרת את החברה ממקום עיסוקו. כל עוד הדגש הוא על השכלת האדם ולא על חינוכו, אז אין תועלת במשרד החינוך.
העולם נכנס לתקופה מיוחדת שהמקובלים מכנים בשם "הדור האחרון", תקופה שבה העולם מתגלה כעגול, מקושר, והמגפה ומכות הטבע כבר חושפות בפנינו טפח של המציאות הגלובלית שאנחנו חיים בה. לכן, חשוב שנכיר את המערכת האינטגרלית שאנחנו חלק ממנה כדי להבין שעל כולנו – מורים, הורים, ילדים וכלל הציבור – להתחנך להיות מקושרים בינינו, על פי אותם חוקי טבע.
יסוד אידיאולוגי כזה ילווה ויסייע לכל מורה לעניין את התלמידים שלו. הוא פתאום ימצא דובדבן קטן שימתיק לילדים את הלימוד, יסקרן אותם, ירתק אותם, יפתה אותם לחקור וללמוד, לשאול ולהתפתח. תבלין קטן שיכול להפוך את עולמם של התלמידים ושל המורה גם יחד. הכול תלוי בגישה.
הבעיה היא לא במורים, לא במערכת הלימוד מרחוק ולא בתלמידים השובבים, אלא בגישה הכללית וברוח הנכונה שצריכה לזרום בין כולם. כמורה, כל בוקר אני מתחבט בשאלה מה אלמד מחר את התלמידים שלי? מה יתפוס אותם, ימשוך אותם? מה יגרום להם לא לאבד עניין? מה יגרום להם לקום מחר בבוקר עם תשוקה חדשה בלב?
זה לא בא בקלות, אבל אני משתדל לחשוב על כך כל רגע פנוי. אני לא בא לשיעור והולך כשהצלצול נשמע. אני מורה 24 שעות ביממה – מלמד בפועל או מתכנן את השיעור הבא. חי משיעור לשיעור. אני שוקד במאמץ רב על הפתיחה שלי ביום למחרת. לפעמים אני מגיע ריק או חסר השראה, אבל אז אני מקשיב לתלמידים שלי, סופג את רצונם, שואל אותם, מדבר איתם, ובהדרגה מתחיל לבנות בתוכי תוכן משמעותי חדש, מילוי לרצון האמיתי שלהם. כל שיעור הוא כמו לידה, והמתח שקיים אצלי יממה קודם הוא כצירי לידה. כל מורה נוהג כך. מתוך ההשקעה שלו בתלמידים הוא נעשה אכפתי ומסור.
את הגישה הזאת כל מורה יכול לאמץ. גם את האחריות לדאוג לתת לתלמידים לעבד את החומר במהלך היום, לדון ביניהם בעזרת סדנאות וירטואליות, לחזור שוב על חומרי הלימוד, להתבונן ולעכל את העיקר שלמדו. הדגש החברתי, הידידותי, הרגשי בין התלמידים חשוב מאוד להתקשרותם ולהתפתחותם. אם הוא יבוא לידי יישום, לצד שכבת הלימוד הקבועה, התלמידים ייהנו, חווית הלימוד תגדל, המורים יקבלו חיות ויתמלאו נחת, ויהפכו להיות בעלי משמעות עבור הילדים, מורים לחיים.