"למה ממלאים את תקרות האוניברסיטה בדגלי ישראל?", "למה שוב אותה שירת 'התקווה' בטקסים?", "למה שוטפים לנו את המוח עם סמלי הציונות?". במרחב הווירטואלי צפים קולות של יהודים שמדברים בבוז ובכעס על סמלי ישראל שהיו רוצים למחוק אותם מהעולם ושלא יישאר מהם זכר. מה מביא אותם לכך? תחושה של בושה, פחד ושנאה למרכיבים שמזכירים להם בעל כורחם מי הם: יהודים.
לא נעים להיות יהודי בעולם המודרני, כמו שאף פעם לא היה נעים. זה כולל לחץ מתמיד מאומות העולם, הרגשה שתמיד מצפים מאיתנו להיות משהו שאין לנו מושג מהו, ואולי גם לא היינו רוצים לדעת.
אז מובן שהרבה יהודים בימינו לא רוצים להיות מזוהים עם היהדות, לא מעוניינים לספוג את התגובות שהזהות גוררת עימה. עד כדי כך, שסימני הלאום כבר מורגשים אצלם כמו סימנים של מחלה. הם לא הזמינו את יהדותם, לא ביקשו להיוולד יהודים ובכל זאת מדביקים להם תווית כחול-לבן עם מגן דוד בכל מקום אשר ילכו, ואז יוצאים נגדם.
אין כאן עניין של צדק או אי-צדק. יש כאן קודם כול עובדה: כך מרגיש העולם כלפי היהודים. אין מה לעשות עם העובדה הזאת, מלבד לתקן את הרושם הלא טוב על ישראל. הרי אין בעיה בסמלים עצמם, אלא במהות הפנימית של היהדות שהם מייצגים עבור העולם.
אין לנו ברירה אלא ללמוד מחכמי ישראל מהי היהדות המקורית, ומה היא צריכה לתת לעולם. לתפוס מה רוצים מאיתנו בכלל, ולמה העמים רואים בנו מרכיב מקולקל ביניהם. בעל הסולם כתב למשל: "היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה הם מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם" ("כתבי הדור האחרון").
החידוש עליו כותב המקובל הוא השלמת הידע שהתחלנו לפתח וזנחנו, איך להתחבר נגד האנוכיות והפירוד המתגבר. כלומר, העולם מצפה מאיתנו להיות מגדלור של חיבור בים של גלים גובהים של אגו וסכסוכים שמאיימים להטביע אותו. זה מה שהובטח לעולם מאיתנו: להיות דוגמה לכל העמים, "אור לגויים", ואנחנו לא מקיימים את ההבטחה.
אם אנחנו רוצים באמת להילחם על סמלי ישראל, על סממני הציונות, אנחנו צריכים להיאבק להכניס בהם את המשמעות; את האופי הפנימי של היהדות. להיות בפנימיות שלנו מה שהם מסמלים: אומה שמאירה לעולם מכוח האחדות שבה. ודאי שאז לא יהיה אחד שלא ישמח להניף את דגל ישראל בכל פינה בחוצות העולם.
איך נגיע לעצמאות? גלו תכנים נוספים
(תמונה: רויטרס)