נוהל "ערבות הדדית" מוכר היטב לכולנו: מרגע שנשמעות האזעקות ונשלחות התרעות צבע אדום, מרגע שמשגרים לעברנו טילים ותושבי הדרום מתבצרים במקלטים, אנחנו מתחילים לפתוח מעט את הלב והדלת ולהפגין סולידריות. כי כאלה אנחנו, עַם שפועל מתוך אחווה ורעות, עַם שדואג לזולת וכואב את כאבו, עד ש…
צילום: Toa Heftiba
מרגע שמכריזים על הפסקת האש, גם אנחנו פוסקים. הדאגה הכנה דועכת והרגשת החום מתפוגגת. בחזית אחרת אנחנו כבר פותחים במערכה מלחמתית חדשה – זו שבינינו. אנחנו מטנפים את הרשתות החברתיות בהאשמות הדדיות, משגרים טילים ארסיים זה על זה וטורקים את הדלתות בפנים.
אומנם בשמיים הכול שקט ובהיר, אבל בארץ תוהו ובוהו. הפילוג בינינו, התיעוב והטינה איש לרעהו, באים לידי ביטוי בכל מקום: בכבישים, בפייסבוק, בעיתונים. את המלחמה הזאת מוכרחים להפסיק. את הפגיעה בנפש הישראלית הזו צריך לחסל אחת ולתמיד!
לכן בואו נעשה תרגיל: למשך חודש ימים נפסיק את האש בינינו, נסכים על "שביתת נשק". לא נקלל זה את זה; לא נרכל, לא נבזה, לא נעליב. אלא כמו שאבא ואימא אמרו לנו כשהיינו קטנים: תשתדלו לא לריב, תשתדלו לאהוב זה את זה, תהיו אחים טובים.
בואו ניתן לכוח החיבור הממכר שהתפשט בינינו לרגע בסבב האחרון, לחלחל גם למציאות של עכשיו. נעניק למילים השחוקות "אהבת ישראל" צביון חדש: חברתי, אנושי, רוחני.
בואו ננסה לשחק כך במשך חודש ימים ונראה עד כמה זה מהנה וקל יותר משחשבנו. נראה בחוש איך הערבות ההדדית הופכת לשגרה, ואיך השגרה הופכת לטבע שני. לצד החוצפה הישראלית, נגלה גם חיבוק ישראלי.
כי כשיש חיבור בעם, הוא מקרין גם לחיילים ולנהגים, גם למורים ולהורים; כשיש ליכוד בעם יש חוסן ופיוס; כשיש חברה חזקה, יש שלום ואהבה; כשיש אחדות יש ניצחון.
ביממה הקרובה נזכור מה מלכד אותנו לעם כה מיוחד, לשני הפכים בנושא אחד: מצד אחד נתייחד בכאב עם בנינו ובנותינו, ומצד שני נשמח ונצחק עם אחינו ואחיותינו. בזה עוד לא אבדה תקוותינו.