מזמן לא הייתה לנו מלחמה כל כך ארוכה, וכל הזמן הזה שהלוחמים נמצאים בחזית, נמצאות האימהות והנשים בבית, מגוננות עליו, מחזיקות ומנהלות אותו לבדן.
"אהובתי, יקירתי", כותב לאשתו בעל ואב לארבעה ילדים שלא נמצא בבית כבר חודשים, "אני כאן נלחם למען הבית שלנו, העם שלנו. אבל אני מרגיש איזו מלחמה אדירה את נלחמת, לקחת על עצמך הכול – לטפל בבית, בילדים, בי, מאיפה יש בך כאלה כוחות, איך לא הרגשתי אותם קודם? תודה לך על השקט שאת נותנת לי, על הכוח שמגיע ממך. אני יודע שיחסית קל לי יותר, אני כאן עם החברים שלי סביבי וכל הדאגה נמצאת שם עלייך, את הגיבורה".
אין מילים להפליג בשבחן של נשות הלוחמים. הבורא נותן לנשות החיל האלו כוחות להתעלות מעל כל הקשיים, ומתגלות בארץ אימהות חזקות הנושאות את מנת חלקן בצורה מעוררת השתאות והערכה.
במלחמה הזאת הן נלחמות לא פחות מהגברים, אפילו יותר. כי עיקר הפעולה שלהן לא נעשית ברגליים ואין להן כלי נשק בידיים, אלא רק רצון. ברצון חזק, במחשבה, בדאגה מתמדת הן מחזיקות הכול. תהיו בריאות וחזקות.
