להרגיש אחד כמו בהתחלה

כמו גלגלי שיניים, או להקה של המוני דגים שמהווים גוף עם מוח משותף, כך בתחילת חיינו כנבראים היינו נשמה אחת, מערכת רצונות מאוחדת. אך כשם שהטבע עיצב אותנו, כך הוא גם שבר אותנו לרסיסים.

נשברה ההרגשה שאנחנו מחוברים כאחד. כלומר כל הרצונות שלנו, המאוויים שזורמים במערכת, קיבלו תפנית. הם כבר לא היו מכוונים לנקודה משותפת אחת, אלא כל חלק התחיל לרצות לעצמו, שיהיה שלו ורק שלו. דמיינו איך כל גלגל משונן מתחיל להסתובב לכיוון שבא לו, איך כל דג בלהקה מתחיל לרדוף אחרי פירור שקורץ דווקא לו. כך נראתה השבירה האנושית.

לנטייה האגואיסטית הזאת יש שם נוסף בחכמת הקבלה: "נחש". לא אותו זוחל עם לשון ארסית, אלא מדובר בתאווה שגדלה באדם עד שהוא מרגיש חובה לבלוע את כל מה שיש לפניו, כאן ועכשיו. ה"חטא" של הנשמה האחת, הנקראת גם "מערכת אדם הראשון", היה שהרצונות הפכו בדידים והתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. בהתחלה לא הרגשנו שייכים אחד לשני, אחר כך התחלנו להרגיש גם התנגדות זה לזה, אנטגוניזם מחריף.

במהלך הדורות ניטלה מאיתנו כל שארית של תחושה משותפת, ונותר בנו רק רצון למילוי עצמי על חשבון הזולת. נשמתנו הלכה והתחלקה, התפיסה שאנחנו אחד קיבלה פיצול מעוות, אגואיזם מוחלט.

אבל לא הכול אבד. בכל אחד נשארו רשמים וזיכרונות מהיותנו מחוברים ב"מערכת אדם הראשון". הרשמים צפו בנו מעט מעט אחרי השבירה, וגרמו לנו להמשך להתקרב חזרה, להתחבר לשבטים, להתקבץ לעמים. הם עוררו בנו רצונות כמו אז, והתחלנו לנוע למחוזות רחוקים, לפתח תרבויות, לגלות יבשות חדשות. כל זה קרה על ידי התעוררות הרשימות שלנו מהרגשת האחד שלנו ב"מערכת אדם הראשון".

רשימות של חיבור השיטו את כריסטופר קולומבוס לחופי אמריקה, ניפחו את מפרשי הספינה של פרדיננד מגלן עד אינדונזיה. כמוהם עוד הרבה שגרירים של "אדם הראשון" יצאו לחפש את השלמות שהייתה והתפרקה.

אבל אליה וקוץ בה – מכיוון שחיפוש הקִרבה נעשה במסגרת הרצון השבור, מטעם האגו, גילוי הארצות קיבל אופי של כיבוש והשתלטות. התוצאה הייתה שנעשינו מקושרים יותר עם השנים, עד שבשנים האחרונות התחלנו להרגיש חנוקים עד צוואר בתוך הקשר הזה, לכודים בו כבמעגל סגור.

בעזרת ההתפתחות וההתקשרות ההדדית הגענו למכניקה משוכללת, למדע, לפילוסופיה ולהבנה פסיכולוגית עמוקה. גם הארכנו את החיים פי כמה, אבל אנחנו גם סובלים מהם פי כמה וכמה. ככל שאנחנו יותר מתפתחים, כך יש יותר מלחמות, יותר בעיות בין אנשים, אף אחד לא מרוצה ממה שיש לו. אנחנו מגלים על בשרנו שהתפתחות לחוד וטוב לחוד – והם לא עולים בקנה אחד.

אף פעם לא הבאנו לידיעתנו שההתפתחות שלנו באה מתוך האגו, כך שברובד היחסים הפנימי בינינו התרחקנו מהאושר, מהקשר האבוד. יותר ויותר אנשים רצו לשלוט זה בזה, ובמקום להתלכד יפה משבטי מערות לכפרים וערים, מעמים ומדינות ליבשות מאוחדות, הגענו בתור חברה למצב שאף אחד כבר לא בוטח בשני, לא יודע מי חי לידו ואיזו כוונה זדונית יש לו כלפיו. זה המשבר הנוכחי בעולם. לא קריסה גשמית, אלא הגילוי שהדרך שהלכנו בה הרחיקה אותנו מאוד. הדור שלנו נכנס לחשבון נפש גדול.

זוהי נקודת המפנה של ההתפתחות האנושית. גילוי הטעות, האפסיות, השגיאה הגדולה שיש בריצה אחרי סיפוק רצונות בלי טיפול בכוונה: בשביל מה? השאלה על משמעות המעשים, על מטרת החיים, היא הדבר האחד שמסוגל להרים אותנו קצת למעלה מהרצון היצרי, כך שהיא המפתח להתפתחות האמיתית.

ההכרה בסטייה ממסלול ההתפתחות – מהלך טבעי שיצר האגו – תוביל אותנו ללמוד מחדש את ההיסטוריה, לחקור את התהליכים שעברנו, ולהבין שהעתיד הטוב שלנו טמון בלהרגיש אחד כמו בהתחלה. להסכים שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לעצור את החימוש, להפסיק להסתתר מהזולת בפחד מאחורי בריח וירטואלי, לצאת אחד לקראת השני ולפתוח את הלב.

לא סתם הטבע שבר אותנו. הוא פעל כך כדי שנגלה את סיבת השבירה ונתאמץ להתחבר בחזרה. בדרכנו למצב השלם שהיינו בו טרם המשבר, נכיר ונבין את השכל הפועל שלו, נשיג את כל גובה המחשבה שלו. זה החינוך של הטבע. אין בו עונש והטפת מוסר, יש בו התחקות ומעשה תיקון, שהוא גם השכר.

(התמונה באדיבות: doctormacro_com)