"את רוצה לדעת מה אני רואה, חוה? אנחנו כלואים בתוך סמטה, אש מכל מקום. קמחי לא מצליח לעלות בקשר, שגב תופס אותי בכתף וצועק משהו, אני לא שומע אותו אבל רץ לכיוון שאליו הוא מצביע. יש שם מדרגות, אני מטפס וכולם אחריי. כמה מטרים ממני עומד מחבל עם קלאץ' מכוון אלינו. הוא יורה בשי, יורה בקמחי, ואני מחזיר אש אבל מפספס. אני זורק את הנשק ומתנפל עליו בידיים. רק שזה מאוחר מדי. הם מתים".
זאת התמונה שרוני ראה כאשר חוה באה לחבק אותו מאחורה והוא התנפל עליה. חוה קמה. היא אומרת שהיא קבעה לו טיפול אצל רופא פרטי טוב ומושיטה לו הפנייה, אבל על זה רוני לא מוכן לשמוע, הוא מחזיר לה את הנייר.
יש התנגדות חריפה להודות שאתה סובל מהלם קרב שצריך לטפל בו, כי לשם כך עליך להכיר בעצמך נכה ואפילו יותר; הרי זו לא נכות פיזית, יד או רגל שאיבדת, אלא זו אבדה פנימית, נפשית, שהיא הרבה יותר מורכבת, מסובכת המלווה בתופעות רבות. משמעות ההודאה בסבל תהיה פגיעה באישיות שלך, במוטיבציה לחיים; מובן שגם יתחילו לדבר עליך מאחורי הגב, "מה אתה רוצה ממנו, הוא נכה". לכן נראה לי שאנחנו לא מכירים אפילו אחוז קטן מהאנשים הסובלים מהלם קרב.
יש אנשים שאיכשהו מתגברים על מראות המלחמה. על אחרים הם משפיעים עמוק מאוד ולטווח ארוך, ולא מלמדים אותנו איך להתגבר על ההשלכות. אולי גם לא עושים מספיק הכנה לפני המפגש עם המוות. אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחו אותנו כסטודנטים לרפואה לחדר מתים. בקושי הצלחנו לא לברוח. בפעמים הבאות כבר היה קל יותר. זה עניין של הרגל והסבר. לוקח זמן עד שאדם מוצא הצדקה פנימית למוות.
המפגש עם המוות קשה מאוד למערכת העצבים. הוא לא עובר מעצמו ללא טיפול. בין אם חייל הרג מחבל במו ידיו או שאזרח היה עד להרג – לראות מעבר מחיים למוות מוחק מהאדם את מהות החיים ומטרתם. לכן אנחנו לא מסכימים עם המוות, וכשהוא קורה לנגד עינינו משהו מתהפך בפנים. אפילו למראה הרג של בעלי חיים, למשל לשחיטה של בקר, יש השפעה דומה.
כל אחד שהיה עד למקרה מוות, אפילו אם אינו מודע לכך שהמראה הקשה חי ופועל בו, צריך לעבור טיפול, וחוה צודקת במאה אחוז שרוני בעלה צריך עזרה. בצורה ישירה בדרך כלל היא לא תוכל להשפיע עליו. לרוב גבר לא מוכן להתוודות בפני אישה על כל בעיה שיש לו, בפרט כזו שלא עוברת מהיום למחר. היא יכולה לעזור בכך שתראה לו שהיא מקבלת אותו כמו שהוא, אבל לא ללחוץ עליו ללכת לטיפול.
העזרה יכולה לבוא אחרת: דרך חברים קרובים או אנשי מקצוע מהצבא. בצבא יש אנשים שעברו על בשרם מצבים דומים ויודעים איך להתמודד איתם. עבדתי ארבע שנים כאזרח עובד צה"ל, הייתי נוכח במקרים שונים ונראה לי שהטיפול שם לא רע.
בכלל צריך לחוקק חוק: כמו שאדם נכנס לצבא כך הוא יוצא ממנו. אם בריאותו נפגעה, פיזית או נפשית, הצבא צריך להשלים לו אותה דרך טיפול, כסף, פנסיה, בתי הבראה; ולמי שנפגע אסור להתבייש להודות בפגיעה ולבקש עזרה. אם לא למענו, למען האישה והילדים.
המלחמות, ההרג והלומי הקרב לא ייפסקו בקרוב. הטבע שלנו תובע הכול לעצמו ולא סובל איזון, לא רוצה להתחשב, לכן בודדים המקרים שגבר ואישה מסוגלים לחיות בשלום. על אחת כמה וכמה חברות ומדינות.
צריך להיכנס לעולם כוח מאזן, כוח מאחה, מחבר, ונשים רגישות לצורך הזה מתוך חרדה לגורל הבעלים והבנים. אם רק היינו מקשיבים להן יותר, הן היו משמשות לנו ככוח בולם, תשתית לחיים יציבים יותר, עד שלאט לאט נצא מהלם האגו שרובץ עלינו, ונבקש להתאים את עצמנו לכוח הטבע העליון, לטוב והמיטיב.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "