חגי תשרי רצופים בנקודות רבות של שאלות פנימיות: ראש השנה, ימי סליחות, יום הכיפורים. אפילו ראש הדג על שולחן החג או נענוע הלולב בסוכות יכולים לעורר תהיות רבות ושאלות אינספור בקרב הציבור היהודי.
אדם דתי כמעט ואינו שואל שאלות, הוא פועל הלכה למעשה ומציית לצו האלוהי. האדם החילוני אינו מתרגש: או שהוא טורח להמשיך את המסורת מבית אבא, או שהוא מתעלם מכל הטקסיות וחי בעולמו.
מי שבכל פעם מרימים גבה מחדש, תוהים על הראשונות ושואלים את עצמם על פשר המנהגים הללו אלה הדתל"שים (דתיים לשעבר), אנשים שעזבו את החברה הדתית והפכו להיות חילוניים מן המניין. בכל ציון דרך בחודש תשרי הם מתהלכים על חבל דק, זוקפים את גבם ונזהרים לא ליפול לכאן או לשם. הם כמעט אינם מודים בכך, אבל עם השנים הם מבינים שהם אף פעם לא יהיו חילוניים של ממש וגם לעולם לא יחזרו להיות דתיים כפי שהיו פעם. הם מעין חסרי זהות, אנשים בלי מסגרת, מהגרים בלי בית.
הבלבול אצל חלקם מתחיל מעצם ההתיימרות להיות בטוחים מיהו דתי ומיהו חילוני. שתי הגדרות שממלאות עולם ומלואו והינן רחבות הרבה יותר מהשקפת עולם צרה של עשה ואל תעשה. אינספור פירושים ניתנו כבר להגדרות הללו אך בסופו של דבר כל אדם ופירושיו. לכן מיותר להיכנס לפלפולים חסרי טעם, אלא אם כבר להציג גישה מקורית למיהו דתי ומיהו חילוני: גישתם של המקובלים.
ב"כתבי הדור האחרון" מסביר בעל הסולם – המקובל שהקדיש את חייו להפצת מחשבות מקוריות של היהדות וחכמת הקבלה בין שדרות העם – כי בחברה העתידית ישאפו כל בני האדם לחיות על פי העיקרון המוסכם של "ואהבת לרעך כמוך". בני כל הדתות ובני כל העמים יחיו על פי דרך אחת כוללת, שבה יהיה עיקרון אחד בלבד: אהבת הזולת כאמצעי לגילוי הבורא, הכוח העליון של הטבע, כוח של נתינה, אהבה והשפעה.
בעל הסולם מכנה את הדרך הזו בשלל צירופים: "דת כוללת לכל האומות", "דת השווה לכל העולם", "הדת של ואהבת לרעך", "דת של אלטרואיזם", "דת האהבה", והוא מבהיר: "הצורה הדתית של כל האומות היא 'ואהבת לרעך כמוך', אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה".
חכמת הקבלה היא שיטת התיקון האוניברסלית. היא מכבדת את הדתות כמסגרת תרבותית-מסורתית של כל עם ועם. לשיטתה בני כל הדתות ובני כל העמים, כולם יצטרכו לתקן את הטבע האגואיסטי ההרסני שלהם, לכיוון של אהבת הזולת כדי להתקרב לכוח העליון.
ההתנגשויות בין הדתות השונות שהתרחשו לאורך ההיסטוריה, נבעו מהנטייה של הדתות לקחת לעצמן בעלות על הכוח העליון, על העולם הבא, על הגדרת שכר ועונש, על הטוב והרע. אבל ברגע שמבינים שלאף דת אין שיטה לתיקון טבע האדם ולהשגה רוחנית של ממש, מנוטרל הגורם המפלג בדתות ונעלם הזלזול בשונה ובאחר והשנאה כלפיהם. כל אומה יכולה להישאר עם המנהגים העממיים שלה ודווקא השוני בין העמים והתרבויות הוא שיוצר מרקם אנושי עשיר.
חכמת הקבלה מזוהה אומנם עם האומה הישראלית, אך היא מיועדת להישפך ממנה אל כל העולם. היא אוניברסלית ומיועדת לקדם כל אדם ועם ולהביאם לשיא התפתחותם האנושית.
ועכשיו נחזור להגדרות של דתי וחילוני. איש דתי הוא מי ששאיפתו בחיים היא לגלות את הכוח העליון, הטוב והמיטיב; כלומר הוא עושה כל שביכולתו ליישם את פקודות הטבע העליון. ומהם חוקי הטבע בכל דרגות החיים, מן הדומם והצומח ועד החי והמדבר? לחיות בהרמוניה, כמשפחה אחת, בשלום ורעות, באחווה ואהבה.
לעומתו אדם חילוני הוא מי שאינו מרגיש את עצמו שנמצא בידיו של הכוח העליון, אלא קשור בעבותות ביד המקרה או נתון להשפעת הסביבה, לחברה העוטפת אותו ומכתיבה לו נורמות התנהגות.
בין אם נולדו לחינוך דתי ונפלטו ממנו, או נולדו לחינוך חילוני ובחרו במסלול אחר – המתנדנדים טרודים בשאלות קיומיות ומתלבטים בזהותם. עד היום יש ביניהם שמתעניינים אך סבורים שהקבלה מקרבת לדת ההלכתית ולכן פוחדים להתקרב אליה. אחרים מרגישים שהקבלה מאיימת על המסורת ולכן יוצאים למלחמת חורמה כנגדה.
אבל מי שבכל זאת מוכן להטות אוזן ישמע שחכמת הקבלה היא הדרך השלישית, קו האמצעי בין הדתי לחילוני: השיטה היחידה שנותנת לכל אדם לחיות את מסורתו ומנהגיו ויחד עם זאת מכוונת את ליבו להיות מחובר באהבה לכולם. בקיצור, להיות מקובל על כולם.